פרשת ראה נפתחת בפסוק: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
ברכה וקללה- שתיהן ניתנות מאת ה', שתיהן מתקיימות בעולם יחדיו, כחלק מהבריאה, כחלק ממכלול החיים שלנו. את מה אנחנו רואים? במה אנחנו מתמקדים? בברכה או בקללה? ואיך אנחנו מבדילים ביניהם?
פרשת ראה מדגישה את היכולת להבחין בין הברכה והקללה דרך השמחה.
"וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" המילה שמחה מופיע שבע פעמים בפרשה, יחד עם מצוות עשיית חסד, נתינה, יחד עם הכרת תודה על השפע שניתן לאדם.
כשהאדם שמח בכל משלח ידיו, זו שמחה שאינה תלויה בדבר (במשכורת, בנראות, בתואר). זו שמחה מעצם העשיה, מעצם הפעולה, מעצם האפשרות להביא משהו טוב לעולם הזה. זו ברכה.
בפרשה השמחה מחוברת מאד לריכוזיות הפולחן. כבר אי אפשר לעלות זבח "כל איש הישר בעיניו" תחת כל עץ רענן. בני ישראל מצווים לרכז את הקורבנות שלהם למקום אחד בלבד, המקום אשר יבחר ה', לשם הם יביאו את העולות והזבחים על התרת הנדר, על הודיה, על נדבה, על סליחה ועל חרטה. נדרשת מידת איפוק לגבי העלאת קורבנות, יש ציווי למיקוד ולחיבור מסוג אחר.
במקום העלאת קורבנות בני ישראל מוזמנים להיות בנתינה, נתינה בשמחה. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ
רש"י מפרש: ארבעה שלי (של הקב"ה: לוי, גר, יתום ואלמנה) כנגד ארבעה שלך (של האדם: בנך ובתך ועבדך ואמתך). כשהלב פתוח בנדיבות והעשיה משמחת, כולם נהנים.
בימים אלו כשיש משבר תעסוקתי וחברתי, כשאנשים יוצאים להפגין על מה שאין להם, אנחנו כמעט לא שומעים את השמחה וההודיה על מה שיש. הכעס על החסר מסמא את העיניים ומחריש את האוזניים והתחושה היא שהכל רע. ראה, אומר להם משה (לכל העם בלשון יחיד), ראה את הברכה. ראה מהו משלח ידיך המשמח אותך,
תראו, כתבה המשוררת נעמי שמר 3000 שנה אחריו, תפקחו את העיניים תסתכלו סביב. תראו כמה אנשים טובים יש, איזו נתינה מקרבת מתרחשת, כמה עשיה ובניה קיימות, אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות.
השבוע אני מצטרפת למילות המשוררת ולמילות הנביא ומבקשת לראות ברכה במשלח ידי, בסביבתי, בטוב שקיים תמיד.
שבת שלום.