פרשת וירא: פרשת הגירוש, החורבן והקורבן, היא הפרשה ממנה אני יראה בכל שנה. בכל שנה אני מתפללת, אולי הפעם משהו ישתנה, אולי הפעם אברהם לא יאבד את שני בניו, אולי הפעם הוא יגיד לא לציווי החיצוני, אולי הפעם המשפחה המיתולוגית שלנו לא תתפרק לחלוטין. אך גם השנה הסיפור המקראי נשאר כשהיה וגם השנה אני מתמודדת עם הדרמות המשפחתיות ומנסה ללמוד מהם שיעור לחיים.
פרשת וירא מתחילה בהודעה המשמחת שכל זוג, אפילו זוג לא צעיר, מחכה לה: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ ההודעה גורמת לשרה לצחוק. אולי משמחה, אולי מפליאה אולי מחוסר אמון, אך בכל מקרה הילד, יצחק, שהביא צחוק למשפחה עוד לפני שנולד, ממשיך לשמח גם אחרי לידתו: ותֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי., עפ"י מדרש אגדה באותו יום שנולד יצחק נפקדו הרבה עקרות, נרפאו הרבה חולים, נענו הרבה תפילות ושחוק גדול היה בעולם. אך צחוק הוא לפעמים דבר רציני, כפי שמתגלה לנו בהמשך הפרשה: ותֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק הכתוב לא מפרש מה היה אותו צחוק של ישמעאל ומדוע הרתיח כל כך את שרה, אך הוא כן מפרט את תגובתו של אברהם: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. למי ששרה קוראת "בן האמה הזאת", אברהם קורא "בנו" והוא מאד לא אוהב את הדרישה של אשתו. הדרישה הזו מקבלת גיבוי אלוהי והבטחה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא. ואברהם שוב נשמע לצו האלוהי, גם אם הוא נוגד את צו ליבו. במו ידיו הוא מכין את הצידה לדרך ומשלח את הגר ואת ישמעאל. שימו לב לפועל: שרה דורשת גרש, אברהם משלח . ההבדל במילה הוא ההבדל בגישה: גירוש הוא מהבית, שילוח הוא אל העתיד. הכתוב משתמש במילה "משלח" המקושרת ביהדות לחופש: "שלח את עמי" אמר משה לפרעה, את העבד העברי אנחנו מצווים לשלח לאחר שבע שנים. שילוח הוא מעבדות לחירות. אברהם, למרות אהבתו ודאגתו, משלח את הגר וישמעאל אל הבלתי ידוע וכך הוא מאפשר להם את החופש להגשים את ייעודם העתידי. הגר, התועה במדבר, גם נפרדת מבנה, ובכך היא מאפשרת לישמעאל להשמיע את קולו ולה' להציל את שניהם. ישמעאל והגר לא מתו במדבר. הם ניצלו ע"י מלאך האלוהים. ישמעאל הפך לרובה קשת ולגוי גדול והגר אמו זכתה לרקוד בחתונתו. וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. כא וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
האם אברהם התעצב על לכתם, האם התאבל, האם נזקק לתקופת התאוששות? הכתוב לא מספר לנו. אברהם ממשיך לגדול ולהתעצם ולרכוש ידידים, רכוש ובארות עד שמגיע הניסיון הבא. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
הנה שוב מגיע הציווי האלוהי, שוב נשמעת מצוות לך לך, שוב "המקום אותו אראך/ אומר לך". בפעם הזו כבר לא מוזכרת התנגדות מצד אברהם, לא מוזכר רגש ואין שום התמקחות. המילה היחידה הנשמעת מפיו של אברהם היא "הנני". אברהם קם ויוצא לדרך. הכתוב שוב מפרט את ההכנות והפעולות, כולן נעשות בשתיקה וללא הסבר. מה עובר בראשו של אב שלוקח את בנו אל מותו, אני אפילו לא רוצה לנחש. מה עובר בראשו של בן שמבין לאט לאט שהוא הקורבן לעולה, אני לא מעזה לדמיין. הכתוב מספר לנו: וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו ומשאיר לנו את כל האפשרויות פתוחות. אברהם כבר אוחז במאכלת ועומד לשחוט את בנו, כאשר הוא שומע שוב את הקול האלוהי שפוקד עליו: אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה תם הניסיון. אברהם זכה באמונו המוחלט של האלוהים וזכה גם בחיי בנו בפעם השניה.. הוא מקריב איל במקום את יצחק ושב, ללא יצחק, לבאר שבע. הסתיימה הפרשה. אפשר אפילו לומר שהסתיימה בסוף טוב: שני הבנים נשארו בחיים. הם יינשאו, יולידו בנים ויהפכו כל אחד לאב של אומה גדולה.
ומה אני לומדת השבוע? השבוע אני לומדת שיעור אודות פרידה. הפרשה מלמדת אותי שפרידה מילדיי היא שלב בהורות. כמה שהשלב הזה כואב עבורי כך הוא חיוני להתפתחות שלהם. כדי שהילדים שלי יוכלו ללכת אל עתידם ולהיות "לגוי גדול", אני צריכה לשלח אותם, להקריב את דאגתי, אחיזתי ולפעמים את אהבתי ולתת להם ללכת. יותר מזה, מדגישה הפרשה: אם לא ילכו מעצמם, תפקיד ההורה להראות להם את הדרך החוצה! גם אם זה נראה שהם הולכים למדבר, גם אם זה נראה שהם הולכים לשלם מחיר יקר, גם אם זה מרגיש כמו גירוש או העלאת קורבן או ויתור עליהם. מגיע שלב שהורות טובה, הורות מאפשרת היא הורות משלחת: אברהם שילח את ישמעאל, הגר השליכה את ישמעאל, אברהם לקח את יצחק אל המזבח. גם אברהם וגם הגר הצילו בסופו של דבר את חיי בניהם (הגר ראתה את הבאר, אברהם את האיל), שניהם גם דאגו לנישואי בניהם ולהמשכיות הזרע. אבל בדרך הם עמדו בניסיון, ניסיון שנראה לעיתים כבד מנשוא וגם שילמו את מחיר התפרקות המשפחה בעבור צמיחת משפחה חדשה.
השבוע אני מאחלת לנו שנדע לשמור על המשפחה שלנו למרות הפרידות, למרות המרחקים, למרות המחירים. שבבוא הזמן, נדע להיפרד מהילדים שלנו. שנדע לשחררם, שנדע לשַלְחם מהקן באהבה, בגאווה, באמונה ובתפילה שהגוזלים שלנו ימריאו אל על. שיוכלו ללכת לדרכם ולמצוא את ייעודם, אהבתם, שמחתם, משפחתם החדשה, העתיד המחכה להם.
שתהיה לנו שבת שלום שבת משפחתית ואוהבת.