אנחנו ממשיכים במסע שלנו במדבר, מפרשה לפרשה, וכל פרשה דרמטית מאתגרת ומרגשת מקודמתה. השבוע הפרשה נפתחת בפסוקים הבאים: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.
ה' מצווה על משה לשלוח נציג מכל שבט לתור את הארץ, ומשה עוד מוסיף ומפרט הוראות: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ;
לכו ותבדקו איזו ארץ היא זו: טובה או רעה, מיושבת או שוממת, העם היושב בה חזק או חלש, יושב במחנות או בערים מבוצרות, ארץ בעלת יבול או לא. ראשי השבטים נשלחים למלאכת איסוף מודיעין, משמשים כמזל"ט או תצ"א אנושי. ואני לא מבינה- לשם מה? הרי הארץ הובטחה ונבחרה, הרי העם מובל אליה ע"י עמוד ענן, הרי זו ארץ חמדת אבות, בשביל מה צריך את חוות הדעת הזאת? השליחים הולכים ותרים את הארץ במשך 40 יום והם חוזרים כשאשכול הענבים על כתפם ובפיהם הבשורה: אנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. כח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. .... לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים. אכן ארץ זבת חלב ודבש אולם גם בעלת ערים בצורות גדולות מאד ומלאה בעמים חזקים, נפילים, בני ענק; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ארץ זבת חלב ודבש אך גם ארץ אוכלת יושביה.. המציאות בעיני המתבונן. מה רואים המרגלים: הם רואים את הקושי, הם רואים את הבלתי אפשרי, הם רואים את עצמם כחגבים ואת עמי הארץ כענקים.. עשרה מתוך השניים עשר אומרים: לוותר, לחזור למצרים. שניים בלבד, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אומרים: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. חאִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ט אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם. אם ה' הביא אותנו אל הארץ הזאת, סימן שהיא שלנו. ארץ טובה מאד מאד. אל תמרדו ואל תפחדו ונוכל לכבוש אותה בקלות. אותה הארץ, אותה המציאות, המלצה שונה כל כך.
זוכרים את השאלה: לשם מה נשלחו השליחים? אולי זו התשובה: הם לא נשלחו לתור את הארץ, הם נשלחו לתור את ליבם: החזק הוא או חלש, הטוב הוא או רע, המבוצר הוא או פתוח, האם הוא לב של עבד או של האדם החופשי? והתשובה ברורה: הלב סגור, הפחד שולט, היכולת לא קיימת. העם לא ראוי לארץ הזו. בשביל "להיות עם חופשי בארצנו" צריכים לב חופשי מפחדים של פעם, ראש נקי מתפיסות משועבדות, רצון אמיתי ללכת קדימה, ואמונה- שמרימה אותנו לשיאים חדשים. העם לא ראוי,לא מעז ולכן לא יכנס. בזה הרגע הם גזרו על עצמם מסע אל המוות. 40 שנה, שנה עבור כל יום של מסע בארץ, הם ינדדו במדבר עד שימות כל דור העבדים. אל הארץ יכנס הדור הבא, בניצוחם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה.
הקריאה בפרשה מלמדת אותי שהסתכלות דרך הקושי וחיפוש הדברים הלא מאפשרים, חוסמים את הראיה. אפשר לעמוד מול הפתרון, מול המקום אליו רצינו להגיע, הארץ המובטחת ולא לראות אותו, הוא עדיין לא שלנו.
אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו לא ראויים לו. אם אני רוצה להגיע לארץ זבת חלב ודבש שלי עלי להיפטר מהתפיסות הישנות, מהעבדות לרעיונות שעבדו פעם, לשחרר את המחשבות שממאיסות עלי את הדרך, שמרחיקות אותי מעצמי, שממיתות אותי במדבר. כדי להיות במקום חדש עלי לגדול למקום הזה , מקום נקי מדאגות וחף משקרים, מקום חופשי, מקום שמחובר אל הכוח שלי.
אחת מהחסימות הקשות המתוארות בפרשה היא הייאוש ואיתו מגיע הפחד והכעס. העם שומע את התיאור והוא מיואש , בוכה על מר גורלו ורוצה לרגום באבנים את שני השליחים שחושבים אחרת ואפילו ה' אלוהינו נתקף יאוש: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. מספיק עם העם הבכייני הזה, עם חסר אמונה. אשמיד אותו ואצור עם חדש.
הייאוש יכול להרוג אותנו. הוא כל כך מחליש ומדכא, הוא משמר אותנו בעבר, הוא מונע אפשרות של שמחה חדשה, תקווה חדשה, התחלה חדשה. כל כך מתיש הוא הייאוש, מי יכול לעמוד נגדו? משה יכול. משה בנאום מבריק, פונה לה' ומבקשו לשנות את גזר הדין. הוא לא מסנגר על העם, הוא לא מסביר את מעשיו. הוא אומר לאל: כל העמים כבר שמעו עליך, מכירים את כוחך הגדול, כולם יודעים שיש פה עם המובל ע"י אלוהיו בעמוד ענן ועמוד אש. זה כבר לא בינך לבין עם ישראל, זה כבר אור לגויים. איך תשחט את העם שלך בפני כל הגויים? ואז הוא מבקש: סְלַח-נָא, לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה.. סלח נא כגודל חסדך. אולי אין הצדקה לחוסר האמונה, אולי העם הזה חלש מדי, אבל סלח נא לחולשתו, סלח לו בזכות חסדך הגדול, בזכות יכולתך לשאת את החטאים שלו. הסליחה האלוהית מלמדת אותנו על הסליחה האנושית. גודל הסליחה כגודל החסד. כשנמצא את המקום לסלוח על מעשים קשים, על חוסר אמון, על מעשה בגידה, כשנמצא את המקום לסלוח לעצמנו על חולשותינו, על הרצון בביטחון, על הקושי בשינוי, על הפחד, על האחיזה במוכר ובידוע אז נתחבר לחסד האלוהי שבתוכנו, לתכונות האלוהיות: "ארך אפיים ורב חסד." איזה מקום מלא הוד הוא, המקום של החסד הסולח. כמה שקט ופתיחות הוא מביא איתו. ותשובת אלוהים קצרה, מדויקת ומרטיטת לב: סלחתי כדבריך. אלוהי ההקשבה, אלוהי הבינה, אלוהי החסד והסליחה- נמצא שם. העם לא יושמד, רק יעבור מסע פרידה מדור העבדות, מהדור חסר האמונה, מהדור שמחובר לחולשותיו. לארץ יגיע דור שיודע מי הוא ה'.
השבוע אני מתפללת לדיבור מלב אל לב. עם אלוהיי, עם אהוביי, עם משפחתי וחבריי. דיבור שמתאפשר מהקשבה אמיתית, מראיית התמונה מנקודת מבטו של השני, מקבלה של כל מרכיבי הרגש המתעוררים. השבוע אני מתפללת לפתיחת הלב, למחשבה הטובה שיודעת שהכול יתכן, הכול אפשרי, כל עוד אנחנו כאן חיים.
שבת שלום.