פרשת השבוע, פרשת תרומה היא גם פרשת פטירתו של אבי ז"ל, אני מקדישה דברים אלה לזכרו במלאת ארבע שנים למותו.
פרשת תרומה מגיעה מיד אחרי פרשת משפטים, היא כוללת את דברי ה' למשה על הר סיני אך היא מכוונת לכיוון אחר לגמרי.
אם פרשת משפטים פנתה אל השכל, בה קיבלנו את מערכת של מצוות, את התשתית החוקתית לבניית חברה מאורגנת ומסודרת של בני חורין, הרי פרשת תרומה פונה אל הלב שלנו: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.
הפרשה השבוע פונה אל הרצון, אל פתיחת הלב, אל הנתינה המשמעותית. פחות "לעשות כי ככה כתוב" ויותר פנייה אל הרגש. מטרת התרומה הנדיבה היא לבנות מקדש, אך המקום המקודש אינו בית מפואר או אוהל מרווח. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
המקדש, המשכן, הוא בעצם המקום בו ה' שוכן בתוכנו.
כל איש ואישה מבני ישראל הוזמנו לתת משהו: זהב, כסף ונחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני, עורות ושמן, עצים ואבנים טובות. רבי נחמן מברסלב מפרש זאת כך: "הָיִינו בנקודות טובות שאני מוצא בעצמי שהם בחינת מלאכת המשכן… המשכן נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל. שזהו בחינת זהב וכסף ונחושת, שהביא כל אחד ואחד כפי הנקודה הטובה שלו"
רבי נחמן קורא בפסוקים המתארים את פרטי התרומה המבוקשת, נקודות טובות שקיימות בנפשו של כל אדם. אולי חוכמה היא הזהב, אולי אהבה היא הכסף, אולי שמחה היא הארד. הצחוק, החמלה, ההקשבה, תבונת הכפיים, הסובלנות, הקבלה, היצירתיות, העזרה ההדדית- אולי הם האבנים הטובות, השמנים, העצים התכלת והארגמן שיֵש בנפשו של כל אחד.
כל אלה אינם מופנים אל אחרים- האהובים, הקרובים, בני המשפחה או אל האביון או אל הגר. הרצון הטוב, הנדיבות והנתינה מלב פתוח מופנים קודם כל לטובתו של האדם עצמו. מהם, מהתכונות הטובות האלה נבנה המשכן, המקום בו אלוהים שוכן. ככה בונים מקדש בליבנו פנימה- מקום מקודש, מיוחד ויוצא מן הכלל, שיוכל אח"כ לתת אל הכלל.
פרשת תרומה מזמינה אותנו בכל שנה מחדש למצוא בתוכנו את אבני הבנין הטובות שיש לכל אחת ואחד מאיתנו, שהתברכנו בהם מאת הקב"ה ולתת אותם- לעצמנו. לבנות מהם לב פתוח, יד נדיבה, מקום שמכיל, מקום של אהבה.
שבת שלום וחודש אדר שמח.