"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי........ וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"
כך נפתחת פרשת השבוע, ומכאן ואילך, במשך 100 פסוקים, מתוארים בפרטי פרטים המידות, החומרים, הצורה והעיצוב של ארון הקודש וכלי הקודש. מי אמר שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים? (האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה). הפרשה הזו אכן מוכיחה את האמרה.
אני רוצה להתמקד בפתיחת הפרשה: העם מתבקש להקים משכן לאלוהים, מקדש, מקום קדוש. המשכן יוקם מתרומות העם, כל איש עפ"י רצון ליבו. העם יבנה את המקדש ו...:"ושכנתי בתוכם". בתוך מה ישכון האלוהים? בתוך המקדש? לא. בתוך העם.
העם מצווה לקחת תרומה. בעזרת התרומה תתחולל התמורה, יתחולל השינוי. משהו יבנה. יבנה מקום. יהיה לעם מקום גשמי להפנות אליו את תפילותיו, בקשותיו, תודתו. היום כבר אין משכן או מקדש או בית מקדש. היום נשאר רק " וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". היום אני מוזמנת לבנות מקום בתוכי לאלוהים שלי. למה לבנות לו מקום? כי האני שממלא אותי לא מספיק. כי הדרכים האחרות שהלכתי בהם בסוף הגיעו למבוי סתום. כי נוכחתי שלא הכול מתחיל ונגמר בי. יאיר כספי כותב בספרו על הפסיכולוגיה היהודית: "אתה לא במרכז. הארץ לא במרכז. אפילו העולם לא במרכז. אלוהים במרכז. אתה בעל תפקיד בעולמו. תפקידך מגדיר אותך." על מנת לדעת מה תפקידי, אני צריכה לפנות אל אלוהי: "דרשו את אלוהים: פנו אליו, שאלו אותו, בקשו ממנו דרך. עשו את אשר נדרשתם"
לִפְנות אליו, משמעותו לְפַנות לו מקום בליבי, לבנות מקום בתוכי. כדי לבנות מקום נדרש רצון, נדרשת נדיבות " כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ,". אם ליבי יהיה נדיב ופתוח, כך יהיה המקום לאלוהי, מקום יציב ובטוח, אם אפחד, אחשוש,אתנגד, אוחז באמונות ישנות ובאלילים זרים (עגל הזהב עוד לפנינו...) אשאר עם לב סגור ובלי אלוהים. הבחירה בידי. כמה ארצה לתרום? כמה ארצה להתקרב? כמה ארצה להשתנות? כמה מקום אתן למקום?