בפרשת תצווה ממשיכות ההוראות להלכות המשכן. חלקה הראשון של הפרשה מתמקד בלבוש הכוהנים העובדים במשכן: הכהן הגדול והכוהנים הפשוטים. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ-לִי. בגדי הכהן הגדול הם: החושן, האפוד ,הציץ, המעיל, הכותונת, מצנפת, אבנט ומכנסיים. בגדי הכהנים הפשוטים כוללים: כתונת, אבנט, מגבעת ומכנסיים. לכל אחד מפרטי הלבוש האלה יש תאור מפורט ומדויק: החומרים, המידות, הקישוטים. אין מקום לאלתור או לשינוי. הפרשה מפרטת בפרטי פרטים כיצד על הכהן להתלבש, כיצד להתנהג, כיצד לערוך את טקס החניכה וכל זה כדי להזכיר לנו את הדבר החשוב מכל: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
כל כך הרבה פסוקים בפרשה מיוחדים להוראות הלבוש האלה, תופעה ייחודית ויוצאת דופן בתורה. ההתעסקות הרבה בבגד והסמיכות של הפרשה לחג פורים, חג התחפושות, מביאה אותי להתמקד השבוע במשמעות הבגד, הכסות, הניראות. פעם הראשונה שמופיע אזכור כסות לאדם היא בספר בראשית. בגן העדן. כשחווה ואדם אכלו מעץ הדעת ונפקחו עינהם להבחין בין טוב ורע. מה הדבר בראשון שהם עושים? מתכסים: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ברגע שהאדם ידע, נהייה במצב של תודעה, הוא הבין: הכיסוי הכרחי. כשאני יוצא לעולם יש דברים שצריכים להיות מוסתרים. את האמת העירומה אני מראה בחדרי חדרים. במצב תודעתי של אבחנה בין טוב לרע אי אפשר להישאר בגן עדן, ואדם וחווה מגורשים לחיים. הפעם בלבוש שבחר להם האלוהים: יַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.
מעתה ואילך, אזכור של פריט לבוש הוא אזכור חריג הבא ללמד על התייחסות יוצאת דופן (למשל כותונת הפסים של יוסף). והנה, דווקא על הר סיני, אלוהים בוחר להדגיש את חשיבות בגדיו של המשרת בקודש. עָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. תפקיד הבגדים: לכבוד ולתפארת. למי הכבוד? למי התפארת? לאהרון? למעמד הכוהנים? או שמא לה'? ולמה כל הפירוט הרב הזה? זהב ותכלת וארגמן, אבנים עם פיתוחי חותם, שרשרות זהב, אבני החושן, פעמוני זהב וציץ זהב ומצנפת.... מה תפקידם בקדושה? האם הפרשה הזאת מלמדת אותנו את מה שתעשיית האופנה הפנימה ומיישמת: הבגד עושה את האדם? האם כל תפקידו של הבגד הוא הנראות? שימו לב אלי, יש לי תפקיד חשוב! לבגד שלנו יש אמירה, יש לו נוכחות. יש בגד לקודש ויש בגד לחול, יש בגד לים ויש בגד לאירוע. הבגד הוא המגדיר החיצוני שלנו. ככה אנחנו רוצים להראות, ככה אנחנו חושבים על עצמנו, הוא החוץ המשקף את הפנים. בזמן אבל אנחנו קורעים קריעה בבגד, כדי לסמל את הקריעה בנפשנו, בחג ובמועד אנו עוטים כסות יפה במיוחד, כדי לתאר את תחושת החגיגיות שאנו חשים. הבגד מדבר. אבל יותר מכך, כדי ללבוש את הכסות החגיגית, המיוחדת, נדרש מאמץ מיוחד, נדרשת תשומת לב והתכוונות. כדי שהכהן הגדול ילבש את שמונה פרטי הלבוש שלו הוא צריך להתכונן, הוא צריך להשקיע בהם זמן. כל שכבה וכל פריט מזכירים לו שעכשיו הוא הולך לעבוד את ה', שהוא האחראי על עבודת הקודש. כל ציץ וכל מצנפת מזכירים לו שזה לא עוד יום בעבודה, אלה יותר פגישה עם הגדול מכולם. בגדי הכהן הגדול על כל פרטיו ודקדוקיו מזכירים לו בכל יום את הכבוד והתפארת שיש בעבודת ה'. הכבוד והתפארת שהכהן הגדול זוכה להם בעקבות תפקידו אינם שייכים לו כלל, הם שייכים למי שמעליו, מי שהכתיר אותו לתפקיד ומי שיכול בהרף עין לקחת אותו ממנו (כפי שיקרה בפרשת שמיני).
הבגד החיצוני, צריך גם להשתקף בפנים: ההוד וההדר של הבגדים משתקפים בתוך תכונותיו של הכהן הלובש אותם, מעוררים את תכונותיו הטובות, מאירים על יופיו הפנימי, מקרינים על הדר נפשו. בעצם הפרשה מלמדת אותנו שלא הבגד עושה את האדם, אלא תכונות האדם קובעות לבגד, אדם צריך להיות ראוי ללבושו, לכבד את מדיו, לדייק את בגדיו. להתייחס בכובד ראש לדרך שבה הוא מציג את עצמו בעולם, כי גם אם אין לנו מדים (כמו לחיילים, רופאים, שוטרים וכבאים), עדיין אנחנו עוטים על עצמנו כסות בכל יום שאנו יוצאים אל העולם. איזו כסות אני בוחרת שזו תהיה? מה אני בוחרת להקרין כלפי חוץ? לפעמים זו רשמיות, לפעמים זו אינטימיות, לפעמים זו מקצועיות, לפעמים זו אנרגיה מתפרצת, לפעמים זו כסות סגורה ומסתירה. בכל בחירה שלי, מזכירה הפרשה, עלי לזכור שאני עוטה כבוד ותפארת, כבוד ה' עלי ניגלה, ומעשי הם תפארת בעולמו. השבוע אני מתפללת לחווית הדיוק שבין הפנים לחוץ, לעשיית "תפארת", עשיה טובה ונכונה בכל תפקידי (מַדַיי), ולתודעת שכינת האלוהים בחיי.
שבת לכבוד ולתפארת לכולם.