הפרשות של השבוע ושל שבוע הבא ("מצורע") עוסקות בדיני טומאה וטהרה: נשים אחרי לידה, אחרי וסת, גבר ששופך זרע, גברים ונשים בעלי נגעים בעור, בבגד ובבית.
האמת, ממש לא כיף לקרוא על כל מיני הפצעים, הנגעים, ההפרשות והמחלות המוזרות המתוארות בפרשה, אבל כן מעניין לראות איך הופך האדם מטמא לטהור?
מיהו הטמא?
מה זה להיות טהור?
האם מדובר על מלוכלך ונקי? רע וטוב? דחוי וקרוב?
ברור שלא. וזאת על פי תחילת הפרשה, שם מתוארת אישה יולדת כטמאה, המצווה לנוח 33 ימים לאחר לידת בנה (!) ו66 ימים (!!) לאחר לידת בתה, ואז היא טהרה. כך שברור שהכוונה איננה שהיא מלוכלכת, דחויה או רעה.
אישה אחרי לידה היא אישה שזקוקה למנוחה ולאגירת כוחות, שלא יכולה לפעול במלוא כוחה ונמצאת בשלב שאינה יכולה להיכנס להריון.
אנשים חולים, אישה במחזור או גבר ששופך זרע אינם יכולים למצות את פוטנציאל החיים הטמון בהם. לא להביא חיים ולא לפעול בחיים.
מכאן אני מבינה, שטומאה היא מצב בו אני לא יכולה להביא את הפוטנציאל שלי לידי מימוש וטוהרה הוא המצב בו אני נמצאת בבריאות וכוח לפעול בעולם, להביא חיים, להביא טוב.
לאחר שהגיעו לשלב הטהרה, מצווים האישה או הגבר להביא קרבן לכהן.
מהו הקרבן? בפרשת "ויקרא" הזכרתי את טקס הקרבת הקורבן כטקס המבטא היטהרות נפשית ונכונות להיפרד מחלק שמיותר עבורי ע"י מעשה חיצוני סמלי, על מה אני מוכנה לוותר כשאני עוברת ממצב של חוסר השתתפות פעילה בחיים למצב של מימוש הפוטנציאל? מה הדבר שאני יכולה לוותר עליו (אולי חולשה? סגירות? פגיעות? דעה קדומה? חוסר אמונה?) שיאפשר לי להיות במלוא אוני בחיים שלי?
מצבי הטומאה הם מצבים טבעיים והכרחיים בחיים שלנו. הם קורים לנו כל הזמן ומאפשרים לנו לחזור ולפעול בכוחות מחודשים, כשבכל פעם אנחנו יכולים להקריב עוד חלק שעוצר אותנו ולהתקרב יותר, אל אלוהינו, אל חיינו, אל עצמנו.