פרשת שמיני - נוכחות ברגע

פרשת שמיני פוגשת אותנו "אחרי החג", אחרי שסיימנו לנקות ולהכין, להדר ולפאר, אומנם השנה לא אירחנו אבל בהחלט אכלנו, טרחנו, סידרנו ואירגנו. במשך ימים ארוכים, לפני ליל הסדר, רובנו היינו עסוקים בהכנות ואולי גם בציפיות. איך יהיה החג המצומצם הזה? האם אצליח להרגיש בו חגיגית, ראויה, האם טקס הסדר יהיה משפחתי, משמעותי, מהנה מרגש גם ללא בני המשפחה המורחבת? האם עלי להשקיע קצת אחרת? פרשת שמיני פוגשת את בני ישראל ובראשם את מנהיגיה בדיוק ברגע כזה, אחרי שתמו ההכנות הארוכות והדקדקניות לבניית המשכן, בתום שבעה ימים בהם ישבו אהרון ובניו בפתח אוהל מועד, אז מגיע זמן חנוכת המשכן. בפעם הראשונה שיעלו קורבנות על המזבח, בפעם הראשונה שהכהן הגדול ובניו ינהלו טקס כפרה מול העם, על כל חוקיו ומצוותיו. כל העם עומד מול אהרון, המתח בשיאו, ההתרגשות עולה על גדותיה, האם המִנְחה תתקבל, האם טקס חנוכת המשכן יעלה יפה? מכירים את זה- שכל כך משתדלים וכל כך רוצים וכל כך מצפים? וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם הטקס הצליח, המִנְחה התקבלה, העם השמח משתטח מעומק אמונתו והכל עבר בשלום. כמעט. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. אחרי שיצאה אש המזבח ושרפה את העולה והחלבים, בניו של אהרון המשיכו. הם יצרו טקס נוסף, טקס שלא היה בהוראות המפורשות. אני שואלת את עצמי, למה הם המשיכו? למה שמו אש זרה (מה זה אש זרה?) כל אחד במחתתו? הרי הטקס תם. ואני (בעקבות הרצאתו של מיכה גודמן) חושבת לעצמי, אולי הם לא שמו לב שהטקס תם? אולי הם לא היו לגמרי מרוכזים בטקס, לגמרי קשובים לכל השלבים? אולי הם כל כך רצו שהטקס יהיה מושלם ונכון ומרהיב, שהם לא היו נוכחים בו לגמרי, אולי הם היו מרוכזים יותר בעצמם ובמה שרצו להוסיף. אני בארוחת הסדר רציתי מאד לומר פרשנות מסוימת, או לחלוק רעיון רוחני עם המשפחה ולא שמתי לב שהטקס כבר התקדם, שהבטן כבר מקרקרת, שכולם שמחים להגיע לשולחן עורך. ואני עוד מתעקשת על הרעיון שלי, הדיון שלי, הכוונה שלי. כוונה נהדרת אבל לא קשובה למה שקורה בפועל. כשזה קורה בליל הסדר בביתי ניחא, השתיקו אותי ונשארתי לבד עם הרעיון שלי, אך כשמדובר בטקס החשוב ביותר של העם היהודי, טקס המחבר בין העם לאלוהיו, טקס המקדש את המשכן כמקומו הרוחני של עם ישראל, שם אין מקום ללכת אחרי היצר, או לנתינה מופרזת. שם צריך להיות קשוב ונוכח בכל רגע ורגע, מחובר למתרחש. פרשת שמיני מלמדת אותי השנה על חשיבות הקשב החוצה, לא רק לרצונותיי האישיים. על שימת לב למה שמתרחש סביבי, על הסכמה להיות חלק מהעדה, על קבלה תוך הבנה שלא אני ורצונותיי במרכז, שאני חלק ממשהו גדול יותר. על החשיבות של נוכחות מלאה ברגע. שבת שלום