וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.
פרשת השבוע, פרשת שמיני, נקראת על שם היום השמיני של ימי המילואים. בסיום פרשת צו הקודמת, אהרון וארבעת בניו נכנסו לשבת באוהל מועד למשך שבעת ימי מילואים. שבעה ימים הם נמצאים במשמרת ה' וביום השמיני, בפרשה שלנו, הם חונכים את המשכן בטקס הקרבת קורבנות מרשים. בטקס, משה ואהרון בכוחות מאוחדים, מברכים את העם ובתגובה אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את כל הקורבנות שעל המזבח. אש שמציינת את הנוכחות האלוהית ואת הקבלה האלוהית. וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. אבל הפרשה לא מסתיימת פה בָּשמחה הָגדולה. מבחינת נדב ואביהוא, בני אהרון, הטקס לא תם. בניו של אהרון ממשיכים במעין טקס פרטי משלהם בו הם מקטירים בעצמם אש במחתות שלהם, עורכים קורבן משלהם לה', וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. מקריבים אש זרה. מהי אש זרה? "אשר לא ציוה אותם". התגובה מהירה ולא סלחנית וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.
פרשת שמיני מעמידה בפני שאלות קשות: איך מקבלים את ברכת האלוהים, את אש האלוהים? מה לגבי האש הפנימית? אש ההתלהבות? אש היוזמה, היצירה? האם היא אש זרה? האם עלי לכבות אותה? האם להחרישה? האם הפרשה מלמדת לכבוש את היצר? האם כל חריגה ממערכת החוקים הנוקשה היא אש זרה? ואם כן, היכן יש מקום לביטוי האישי? איך אדע לזהות מתי הקורבן שאני רוצה להקריב מתאים למצוותי ומתי לא? אם אני רוצה לתת את הנשמה ואת הלב, איך אדע מתי הנתינה שלי מדויקת ומתי היא בהפרזה? מתי הרצון שלי להתקרבות יתקבל ומתי יישרף? הרבה שאלות. אני ממשיכה לקרוא בפרשה לחפש תשובה. אחרי שריפת שני בניו למוות, אהרון נדם: וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן. הוא ובניו ממשיכים למלא את תפקידם בטקס ולא מקבלים רשות להתאבל. ואז מגיע הרגע בו אהרון מדבר: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. אהרון עונה למשה, שקצף על בני אהרון הנותרים שלא אכלו מן הקורבנות כנדרש. אהרון עונה ומסביר שבגלל שהם אבלים שלא קברו את יקיריהם מותר להם לחרוג מאכילת את הקורבנות הרגילים שאוכלים הכהנים. אהרון יודע לדום ויודע לדבר. הוא יודע למלא את כל הכללים כנדרש ויודע מתי אפשר להתגמש. הוא מקבל את דין ה' וגם מקבל את הקושי של בניו. בדבריו של אהרון אני מוצאת את התשובה לשאלותיי. לא צריך להשתיק את הקול הפנימי, לא צריך לכבות את אש היצירתיות והגמישות. יש זמן לרצון האישי, יש מקום למילה האישית, בזמן הנכון ובמקום הנכון. אם אסכים להקשיב, פנימה וגם החוצה אצליח להבין מה הדיוק מאפשר: יש זמן פעולה ויש זמן המתנה, יש זמן הסכמה ויש זמן תשובה. יש זמן עשיה ויש זמן דממה, יש זמן לנוקשות ויש זמן להתחדשות,. הדיוק הוא למצוא את המידה הנכונה, את הגמישות המתאימה, את הדיוק היחסי מול החיים המשתנים תמידית. השנה פרשת שמיני מלמדת אותי על המידתיות, מלמדת אותי על היחסיות, ועל הדיוק שמשתנה כל הזמן. "ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל ?" אין לנו חוקים נוקשים לכל רגע בחיים, אהרון מלמד אותנו שאפילו בזמן עבודת הכהנים המקודשת, המורכבת מפרטי פרטים מדויקים, יש מקום לשינוי. ומצד שני לא כל רגע הוא רגע להמצאה ויצירתיות, ליוזמה אישית ופרטית. יש רגעים שבהם התפקיד שלי הוא להיות חלק מקהילה, לקבל את סמכות המוביל, להיות חלק מהברכה הכללית. מאחלת לנו שנדע למצוא את האיזון בין הפרטי לכללי, בין השמרני למתחדש, בין לקבל ולתת, במידה הנכונה שתביא את הברכה. שבת שלום.