השבוע בפרשה אנחנו עומדים בפני הטקס המרגש והחשוב של חנוכת המשכן. הטקס מתרחש ביום השמיני, לאחר שבעה ימים בהם ישבו אהרון ובניו בפתח אוהל מועד והתכוננו. סוף סוף הגיע המועד לטקס הכהונה הראשון בעם ישראל. אהרון ובניו ממלאים אחר כל הוראות הקרבת הקורבנות על המזבח, משה ואהרון יוצאים מאוהל מועד ומברכים את העם: "ותֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" אבל נדב ואביהוא, בני אהרון המשיכו בטקס, "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:" בהמשך לאירוע המזעזע הזה אהרון ושני בניו האחרים מצווים להמשיך במלאכת הקודש ושאר העם קוברים ומתאבלים על הבנים המתים. האירוע הזה כה טרגי ולא ברור, פרשנים רבים ניסו להסביר מדוע הוא קרה. אחד הפירושים מסביר את המושג אש זרה, כעבודת הקודש מתוך התלהבות יתירה, עוצמה כה רבה ובלתי מרוסנת שגרמה לבני אהרון לצאת מגבולות המצוות המותרות, מגבולות כללי הטקס המשותף ולהגיע למחוזות אישיים, פרטיים, אסורים, שלא על פי ההוראות.
החלק השני של הפרשה מפרט את ההבדל בין בעלי החיים המותרים לאכילה ("הטהור") ובין אלה האסורים ("הטמא"). כשאני חושבת על הנושא המקשר בין שני חלקי הפרשה אני חושבת על המושג - גבול. גבולות: מגבלות המזון שניתנו לבני ישראל, על מנת להפרידם משאר העמים. והגבול, שכנראה נדב ואביהוא עברו בעבודת הקודש שלהם, בגללו הם נענשו במוות מיידי. חוקי הכשרות שנועדו לחבר בין עם ישראל ולהפרידם משאר הגויים הפכו במשך השנים לסלע מחלוקת פנימי בין הפלגים השונים ביהדות ולמקור של פירוד והתרחקות. עבודת הקודש המכוונת להתקרבות לה' לשם כבוד ה' הפכה לאירוע טרגי, אבל פרטי ולאומי ומקור של עצב וכאב.
בחיינו אנחנו פוגשים גבולות בהרבה מקומות: גבולות כחוקים שאנחנו מתבקשים לעמוד בהם, גבולות שאנחנו שמים ביני ובין האחר, גבולות שאנחנו שמים לעצמנו. מתי הגבול הזה עוזר לי ומתי הוא מצר אותי? מתי הגבול מחבר אותי, ומתי הוא מפרק אותי? מתי הוא נוקשה ומתי הוא גמיש? שימוש בגבול באופן יעיל דורש מלאכת איזון עדינה, רגישות, הקשבה והתחשבות. עפ"י תורתה של ימימה, גבולות פנימיים חיוניים כדי שנשמר מערבוב במיותר שבנו, גבולות חיצוניים חיוניים כדי שנשמר מערבוב עם האחר. "גבול המפריד בין המפרק לבונה, בין הרצוי והמיותר, בין המקרב למרחיק, גבול יציב, מאפשר הבנה אחרת" כשהגבול שלי מדייק, הוא שומר על הטוב שבי, מאפשר לי להתייחס לטוב שבאחר. מחבר ביני ובין עצמי, ביני ובין השני. במקרה כזה אין אש זרה, אין מעשים או מילים מיותרות, אין כאב וצער. יש הקשבה, הבנה, שקט ומנוחה.