פרשת שמות, הפותחת את חומש שמות, פותחת עולם חדש בהיסטוריה היהודית. לא עוד קורות אדם פרטי, משפחתו, ביתו ושכניו, אלא עָם אחד, או עפ"י דברי פרעה: "עם בני ישראל רב ועצום ממנו".
סיפור העם, סיפור הקולקטיב, הוא סיפור חיינו. סיפור הירידה, הגלות, סיר הבשר שהולך ומצר את חיינו עד הגאולה- היציאה ממצרים הישר אל... המדבר הגדול.
אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו בפרק א' של פרשת שמות ובו בני ישראל מזוהים ע"י מלך מצרים כעם מועד לסכנה עד שצריך לחבל נגדו תחבולות: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה. על עם ישראל נופלות גזירות, מיסים ועבודת פרך. והתוצאה: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ככל שנהיה יותר קשה כך העם גדל, התחזק ופרץ. עפ"י רשי: "רוח הקודש אומרת כן- אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה."
איך מתוך הקושי, העינוי והסבל- העם מתחזק מתרבה? איך יש כוח רוחני ונפשי לרצות לחיות, לרצות להתאהב, להתקרב, ללדת ילדים, ולגדל אותם לעתיד של עבדות? מהו הכוח הזה שלוקח אותנו קדימה, דווקא ברגעים הכי קשים?
אני מסתכלת סביבי על החיים שלנו היום. ברוך השם, החיים הכי קלים שהיו אי פעם לבני האדם, לעם ישראל. וככל שנהיה קל יותר, ככה קשה יותר.
דווקא כשקל- נהיה בלתי נסבל. משעמם, ברור מאליו, מדכא, ביקורתי ושלילי.
שוב הוזמנו לארוחה אצל ההורים? די, חופרים.
שוב יום עבודה? די, אין כוח.
שוב הולכים לסרט? לא משהו.
שוב בחירות? נמאסתם כולכם.
רק כשהורינו לא אתנו אנחנו מתגעגעים לקולות, לטעמים, וגם לחפירות.
רק כשאין עבודה ללכת אליה אנחנו מעריכים את השעמום שבשגרה.
רק כשאי אפשר להצביע מבנים איזו זכות זו בחירות, גם אם בשלישית.
איכשהו נראה שכשאין קושי אנחנו מחפשים ומייצרים לנו קושי.
לקושי יש תפקיד. התפקיד שלו הוא ללמד אותנו להעריך את היש. להעריך את החיים, להעריך את המשפחה, הזוגיות, האהבה. להעריך את הכוח שלנו, היכולת שלנו, הטוב שבתוכנו שלא משתנה בפני המציאות.
לקושי יש תפקיד, להזכיר לנו מה חשוב לנו באמת, מה אנחנו מוכנים ורוצים לעשות בשביל זה.
לקושי יש תפקיד, לגרום לנו לעשות שינוי. רוצים להקטין את מספרנו? אנחנו מתרבים. רוצים להצר את צעדנו? אנחנו מגדילים את רוחנו. רוצים להפריד בינינו? אנחנו מתחברים. דברים שאולי לא יקרו בזמן שהכל קל ופשוט.
פרשת שמות מזכירה לי שלהיות עבד זה מצב תודעתי ולא פיזי, היא מזכירה לי את רוחו של העם היהודי שמצא תמיד את הדרך לגבור על כל מכשול ולצאת מחוזק.
אני מקדישה דרשה זו לעילוי נשמתה של סבתי האהובה, אסתר סופיה דה- לוי זצ"ל, שידעה לקום חזקה ונחושה אחרי כל מכות הגורל וההיסטוריה, ולימדה אותנו שאהבה ולב פתוח חזקים יותר מהכל. יהי זכרה ברוך.
שבת שלום