השבוע אנו מתחילים לקרוא בספר שמות. עוברים מסיפורים אישיים על אנשים ומשפחות לסיפורו הקולקטיבי של עם ישראל. הספר מתחיל במניין שמות בני ישראל (בני יעקב) ובמספרם המדויק, תוך מס' פסוקים הם מתרבים ומתעצמים וממלאים את הארץ. מעתה יקרא שמם (השם שניתן ע"י פרעה): עַם בני ישראל.
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עַם ומתחיל ללכת...
לאן הולך עם? הולך לעבודה. עובד קשה בחומר ובלבנים, הופך להיות איום וסופג גזירות שמד: "ויְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן". וממשיך לגדול ולעבוד והחיים נמשכים. רק אחרי שנים רבות, רק אחרי מות המלך אותו עבדו, רק אז בני ישראל זועקים: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים"
אני נעצרת מול פסוקים האלה. וישמע אלוהים... ויזכור... וירא... וידע... מה קורה כאן? אלוהים שומע את בני ישראל הזועקים תחת העבודה הקשה (זועקים מקושי, לא קוראים לעזרתו, לא מכירים בקיומו) ואז הוא נזכר? אז הוא רואה את מצב העם? אז הוא יודע? האם המצב הקשה לא היה ידוע לו? האם הוא שכח את הברית שכרת עם אברהם יצחק ויעקב? האם הוא לא ראה את עבודת הפרך? את הריגת הבנים?
התשובה מגיעה בהתגלות ה' בפני משה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם."
עד כה לא תואר לנו שבני ישראל התלוננו, רצו שינוי, ביקשו עזרה. הם עבדו. השתוחחו תחת העול והמשיכו. במקום הזה האל לא עוזר. האל לא עוזר למי שלא מבקש, למי שלא ער למצבו, למי שלא זועק. אלוהים עוזר למי שמכיר בסבלו, למי שנמצא בהכרה. בניגוד לסיפור בראשית בו האל בורא עולם חדש על פי רצונו, מצמיח עצים, נותן חיים ושולט באדם, בספר שמות לאדם יש אחריות למצבו, לצורת חייו, לאושרו ולקשייו. כאשר האדם מודע למצבו ורוצה לשנותו, יש מקום לעשות את השינוי.
בני ישראל אינם מכירים את אלוהים. אפשר להבין זאת משאלתו של משה : "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם." הם זועקים לעזרה, שלא ברור מאיפה תגיע. העזרה בדרך, אבל למי שלא מכיר את אלוהים, קשה לקבל אותה. יאיר כספי כותב בספרו: " שינוי חל תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל להיעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש התוכנית הגדולה." בני ישראל לא מתלהבים, בלשון המעטה, להשתתף במימוש התוכנית הגדולה וכועסים על המחיר (הרעת תנאי העבודה).
פרשת שמות מזמינה אותי לבדוק: היכן אני עבד? את מי אני עובדת? איזה עבדות אני מעדיפה על פני החופש? מה המחיר שאני מוכנה לשלם? היא גם מזמינה אותי להשמיע את קולי, לזעוק את כאבי, לבקש עזרה, כי יש מי ששומע ויש מי שנחלץ לעזרה, כל עוד אני מוכנה לוותר על המוכר והידוע וללכת באומץ אל הגאולה. "וַיֵּדַע, אֱלֹהִים". אלוהים ידע, מן הסתם, שחידוש הברית עם אלפי אנשים עבדים עובדי אלילים לא תהייה קלה, הוא ידע שיידרש למלוא ארסנל הניסים והנפלאות שלו כדי לשכנעם לקבל את עזרתו, לעזוב את כל מה שהם מכירים ולצאת לדרך חדשה. אשרי העם שהאלוהים נלחם על הזכות להצילו.