פרשת קורח

השבוע בפרשת קורח אנחנו למדים שיעור בנושא מחלוקת. הפרשה נפתחת בהתקהלות של 250 אנשים מנשיאי העדה בהנהגת קורח בן לוי שמוחים על הנהגתו ועל דרכו של משה ומורדים בו. רבות נכתב על המרד הזה, על המחלוקת שאינה לשם שמיים ועל העונש הקשה שקיבלו המורדים. השנה אני רוצה לכתוב על המשך הפרשה. על מנת למנוע הישנות התלונות וסימני השאלה בעם, ה' מבקש לתת סימן ברור מי האדם שתפקידו להיות הכהן הגדול, מי האיש שנבחר להיות שליחו. הוא מבקש מכל נשיא שבט לכתוב את שמו על מטהו ולשים את שניים עשר המטות באוהל מועד. למחרת, כשנכנס משה לאוהל מועד של 11 המטות נשארו כשהיו, מקלות יבשים, ורק מטהו של אהרון הוציא פרח, הוציא ציץ (עלים) וגמל שקדים (הוציא את פרי השקד). לפעמים אדם נראה מבחוץ כעץ יבש, אין בו לחלוחית ואי אפשר לדעת מה יצא ממנו, אך במקום הנכון, בתנאים הנכונים, כשהוא נמצא במשכן, כשהוא מחובר לאלוהיו, הוא יכול להוציא גם פרח, גם עלים וגם פרי. גדולתו של אהרון היא שהוא לא היה מודע לכמות השפע והטוב הקיימת בו. במקום הזה של ענווה ופשטות, אפשר לפרוח ולהביא פירות טובים לעולם. ממקום זה אפשר לעזור לאנשים שסביבך לפרוח וללבלב. מתי זה קורה? כשנמצאים במקום לו מיועדים, כשלא מחפשים כבוד במקום של אחר, כשמחוברים למהות הפנימית (האלוהית). הפרי שיצא מתוך מטה אהרון הוא פרי השקד. השקד שפרחיו קודמים לעליו, השקד ששוקד על פריו ומקדים לפרוח מבין כל האילנות, השקד שהוא ייחודי בכך יש לו שני מיני פרי: שקדים מרים ומתוקים (עפ"י הרב שלמה זלמן הכהן קוק). הפרי המר הוא מתוק בתחילתו ומר בסופו ואילו השקד המתוק מר בתחילתו ומתוק בסופו. שני סוגי הפרי הזה משולים למחלוקת ולשלום. המחלוקת, הוויכוח וההתנצחות, היא בהתחלה מתוקה. הרגשת הכח בהוכחת צדקתי מחזקת אותי אולם הסוף של המחלוקת הוא מר: פירוד ופילוג. ואילו השלום תחילתו נראית מרה: להקשיב לשני, לוותר על המאבק, להסכים, אולם הסוף- השלום- הוא מתוק וטעמו הטוב נשאר לשנים. מתוך פרשת קורח, פרשת המחלוקת המפלגת, אני לומדת השנה את הדרך לשלום ולפריחה. את דרך ההסכמה, את הראיה שמעבר לדברים

מי יתן ונדע להגיע אל המקום הזה, לארץ אהבתי. למקום שיאפשר לכל אחד להיות במקומו, לפרוח, לתת פרי, להשתמש בלבו החכם ובראייתו הטובה. שבת שלום