פרשת קורח

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה

פרשת קורח אותה אנו קוראים השבוע היא המשך ישיר לפרשת שלח לך הקודמת, בה התבשרו בני ישראל שלא יכנסו לארץ המובטחת אלא ימשיכו לנדוד במדבר 40 שנה עד מות הדור שיצא ממצרים. נראה שהמתרחש בפרשה זו הוא תגובת מחנה ישראל לעונש שהוטל עליהם. נציין גם שפרשת קורח היא הפרשה האחרונה העוסקת בדור המדבר. הפרשה הבאה (חקת) "קופצת" 37 שנה קדימה ומתרחשת בשנה הארבעים למסע, לאחר שדור המדבר כבר פינה את מקומו לדור שנולד בן חורין. זוהי אם כן, פרשת הפרידה שלנו מהדור שיצא ממצרים. פרשת הפרידה היא פרשה של מרידה. בעצם שני סיפורי מרידה המשולבים זה בזה. סיפור אחד של קורח בן לוי ומאתיים חמישים נשיאי העדה שטענו לקדושת כל העם ויצאו כנגד מה שהם קראו ההתנשאות של משה ואהרון. סיפור המרידה השני שהתרחש במחנה ראובן, הוא של דתן ואבירם. הם יצאו נגד משה שהבטיח להביאם לארץ זבת חלב ודבש ובמקום זה ממיתם במדבר. שני סיפורים שונים המתרחשים במקביל. משה מתנהל באופן שונה מול כל אחד ממוקדי המרד ותגובת ה' שונה לכל אחד מהם. בפירוט שני סיפורי המרידה נראה שהתורה בחרה להוכיח לנו שוב מדוע הדור הזה לא היה ראוי להיכנס לארץ, מדוע הוא נדון לכליה. התורה מראה לנו שאולי אפשר להוציא אדם ממצרים אך אפילו ה' בכבודו ובעצמו אינו יכול לשחרר את האדם מהמקום הצר בו הוא בוחר להיות בו. גם קורח ואנשיו וגם דתן ואליאב מורדים במשה, מסיבות שונות. המשותף לכולם הוא ראיה צרה, שמעוותת את המציאות ומשאירה אותם בתחושה של קיפוח וכעס. בעוד שקורח והנשיאים מוחים על המעמד המורם של אהרון ומשה, בטענה שכולם קדושים, הרי דתן ואבירם טוענים כנגד משה בשם כל העם: הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר--לֹא נַעֲלֶה. דבריהם של דותן ואבירם יוצאים כנגד כל המהלך של יציאת מצרים, הם הופכים בדבריהם את מצרים לארץ זבת חלב ודבש, ואת השחרור ממנה למהלך שמוביל למוות. משה שולח לקרוא להם. הפרשנים מסבירים את הקריאה כהזמנה לשיחה, כרצון לפתור את הבעיה בדרכי נועם, אך אבירם ודותן מסרבים. הם מפרשים את ההזמנה כהזמנה לבית משפט ואף סונטים בו: אתה חושב לנקר את עיני המורדים? (כפי שהיה נהוג לנקר עיני עבדים). כלומר מתריסים בפניו שהוא מתנהג כמלך והעם הוא עבדיו. תפיסה כזו של הוצאת דיבה, ראיית השלילי, הפיכת דבר מופלא לדבר ארור, היא המשך ישיר לתפיסת המציאות של אלה שנשלחו לראות את הארץ. מבנה הנפש של המורדים, של העם, הינו מבנה נפש של עבד, שרואה כל דבר כנגדו, כמשפיל, כמקטין. מבנה נפש של קורבן ולא של מאמין. אנשים כאלה המפיצים את הראיה הצרה והרוח הרעה הם נגף נוראי. הם היו קיימים אז וקיימים גם היום. אנשים שמודיעים שמקום העבדות הוא ארץ זבת חלב ודבש, ארץ השפע והטוב. אנשים שמורדים במי שמולִיכָם בדרך המצריכה מהם שינוי חשיבה, שינוי אמונה, שינוי בהתנהגות. תפיסה כזו של המציאות אינה מעידה על המציאות אלא על הצופה בה. האשמת השני כמתנשא מעלי מעידה בעצם על קטנותי. כעס על השני כמתנכל לי מעידה בעצם על אובדן דרכי. לתפיסה כזו אין מקום במחנה, לרעל הזה אין זכות קיום בקרב העם וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. לג וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. פרשת השבוע מלמדת אותי לשים לב לדרך בה אני מתבוננת על המציאות: האם מתוך מקום צר, שיפוטי ומחסיר? האם אני באה בטענות למישהו אחר על כך שאני מרגישה אובדת או לא ראויה? וגם מזהירה אותי- זהו מקום המביא לאבדון. מקום כזה ראוי שיאבד מהקהל. "תמיד השארתי פתח לתקווה, אפילו כשכבתה האהבה חלמתי על ימים יותר יפים, אפילו בלילות שינה טרופים." השבוע אני בוחרת ללמוד מהפרשה על ההפוך. על חשיבותה של ההסתכלות הטובה, של מילה טובה, של תקווה, של אהבה. לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה." (יעקב גלעד) שבת טובה

יהודית רביץ - מילה טובה