פרשת השבוע עוסקת במרד גלוי בתוך קהל ישראל. לא מרד של אספסוף ועם הארץ אלא מרד של 250 איש, נשיאי העדה, קרואי מועד, אנשי שם. חלקם שייכים למשפחת השלטון. קורח, בן דודו של משה קורא תיגר נגד סמכותו של משה: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה:" אליהם מצטרפים בני שבט ראובן, הבן הבכור, המורדים בהנהגתו של משה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:"
קורח יוצא נגד הבלעדיות שיש למשה ואהרון בעבודת הקודש ומעלה טענה שוויונית: הרי כולנו קדושים, רוח ה' שוכנת בכולנו, אז מדוע יש העדפה שרירותית לטובת משפחת אהרון בעבודת הקודש? מדוע אהרון ובניו משמשים לפני ה' ואנו, כל שאר הלויים, רק נושאי כלים? דתן, אבירם ואון, בני שבט ראובן, מעלים טענות ניהוליות: למה הבאת אותנו לפה? הבטחת לנו אדמה, נחלה, כרם, ואיפה אנחנו? בלב מדבר, נידונים למוות, לא נזכה להיכנס לארץ. נכשלת ובגדול.
הפיכת עם ישראל מעם עבדים לעם בני חורין משולה לתהליך הפיכתו של אדם מילד לבוגר: תקופת הילדות- תקופת העבדות. תקופה בה האדם נתון למרות הוריו (פרעה..), זקוק לחסדיהם כדי שתהיה לו קורת גג, מזון, בטחון ומרחב מחיה. תקופת הבגרות- תקופת החירות. תקופה בה יש לאדם החופש לקבל החלטות, לעבוד למען עצמו, לבנות את חייו עפ"י ראות עיניו. בתווך נמצאת תקופת ההתבגרות- גיל ההתבגרות. תקופת המדבר. ובתקופת זו באים קורח ועדתו ומורדים בסמכות הניהולית, במבוגר האחראי, במוביל הדרך. מי שמגדל בביתו ילדים מתבגרים או שזוכר עצמו בגיל זה, מכיר היטב את התופעה: קריאת תיגר על הסמכות הורית: מי אתם שתחליטו עלינו. גם אנחנו אזרחים שווי זכויות, בעלי חופש ביטוי, בעלי חופש קניין (נשבעת שזה מה שבן שלי אמר לי באחד הויכוחים שלנו). אל תתנשאו עלינו אתם ההורים. וגם את הטענות שאנחנו לא עושים עבודה כ"כ טובה אפשר לשמוע: למה אין אוכל? למה יש אוכל כזה? למה נוסעים לטיול הזה? למה לא נוסעים לחו"ל? לא רוצה ללכת אתכם, רוצה ללכת עם החברים. נורא צודקים, נורא מנומקים, נורא מתלהבים.
אז בואו נראה איך משה מתמודד עם הטענות הבוטות, עם הערעור על סמכותו: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:" משה נשבר. מצער, מאכזבה, מהפתעה. בשפתנו אולי היינו אומרים שהוא ממש היה על הפנים... מצב מוכר לא?
אחכ הוא פונה לבני קורח:
"הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:
וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:
לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהֹוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו:"
נאום הטפת המוסר:" לא מספיק כל מה שיש לכם אתם רוצים עוד" הידוע.
גם את זה אנחנו מכירים ומנסיון יודעים שזה לא משכנע.
ולבסוף:
"וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהֹוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:"
הפניה לקב"ה: לא יודע מה הם רוצים ממני, לא פגעתי בהם, אני רק לטובתם.
כשפונים לקב"ה כבר אין דרך חזרה. העונש שהוא קובע הוא עונש בקנה מידה אלוהי: האדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו ולא נשאר מהם זכר.
לפעמים, במקרים קשים של התמודדות עם מרידות נעורים, אנחנו גם בוחרים בפתרון הזה: דחייה קשה שגורמת לנערים ללכת ולא לחזור, או נוקשות רבה בה אנחנו בולעים את רצונותיהם ולא נותנים להם מקום. פתרון שמעלים את הבעיה.
מרד בתוך המשפחה זה דבר קשה ומטלטל. המקרא לא משאיר לנו הרבה אופציות. בספור התנכי אין דמוקרטיה, יש מי שמחליט, יש מי שמבצע. אבל לנו, בני האדם, אין את הרשות לבלוע, להעלים, להכחיד, את ילדינו המורדים, ולהתחנן, להטיף מוסר ולהזדעזע גם לא כל כך עוזר.
אז מה כן? בתוך כל המריבה הסוערת מתגלה קולם של אהרון ומשה: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף:" גם בסערת הרגשות ובמקום הפגוע והכועס, הם מגלים חמלה, מבקשים לחוס על חייהם של אלה שלא חטאו ואח"כ גם ממהרים לכפר על דברי הכעס והכפירה של העם. אולי גם אנחנו, מול רגעי המרד, נוכל למצוא מקום בלב לחסד, חמלה ורחמים כלפי המורדים הכועסים, ותפילה לאלוהים שיעזור לנו לעבור בשלום את תקופת המדבר.