השבוע אנחנו קוראים בפרשת צו את פניית ה' באמצעות משה אל הכהנים ומתן תורתם, תורת הקורבנות. בפרשת צו מפורט איזה סוגי קורבנות מובאים ומה עושים איתם.
אנחנו כבר יודעים שהקורבנות, מטרתן אינה לספק את האלוהים כי אם את בני האדם. זוהי דרך ההתקרבות של האדם אל הנשגב, הגדול, המפחיד, הדבר שמנהל את העולם.
אלוהי ישראל לא המציא את הקורבנות, הם היו נהוגים בכל התרבויות הקדומות, גם במצרים כמובן, כחלק מעבודת האל או האליל. החידוש של תורת הקורבנות של אלוהי ישראל הוא במתן חוקים חדשים לעבודת האל הזו. חוקים חדשים לאמירת תודה, לבקשת סליחה, להראות ענווה, לבקשת קירבה.
עם ישראל זה עתה יצא ממצרים, זה עתה קיבל תורה חדשה, זה עתה נלקחו ממנו כל הרגליו, מנהגיו, מקורות התמיכה הישנים שלו. עם ישראל לומד עכשיו שפה חדשה של אמונה (קצת מזכיר לי את הקורה בעולם היום). לשפה הזו יש גם טקסים, חגים, מנהגים. הקרבת קורבנות הוא טקס חשוב בחיבור העם לאלוהיו. וגם את הטקס הזה צריך ללמוד: מקריבים חיות או חיטה, לא קורבנות אדם. יש אדם מסוים שתפקידו לערוך את הטקס, לא כל אחד לעצמו, יש סוגים שונים של קורבנות, סוגים שונים של טקסים, דרך חדשה לחיבור לאלוהי.
הכהנים מקבלים הוראות להתקרבות חדשה. אחת ההוראות הראשונות שמקבלים הכהנים היא הדלקת אש תמיד על המזבח. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
אש שדולקת תמיד, לא אם וכאשר, לא במקרה ש.., לא תשתדלו, תנסו, תשימו לב.
יש כאן ציווי ברור, שמכוון לכהנים ומהם אלינו. להדליק אש תמיד.
ואם אנחנו זוכרים את הפסוק מפרשת תרומה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" אנחנו יכולים להבין שאש התמיד הזו צריכה לדלוק לא רק על המזבח שבמשכן או בבית המקדש, אלא להמשיך לדלוק בתוכנו תמיד, זו אש שמציינת את עצם קיומנו.
בימי קורונה אלה, שכל מה שידענו, השגנו, בטחנו והורגלנו נלקח מאיתנו, יש לנו תזכורת מצוינת לחזור לאש התמיד שלנו. זו שמאפשרת לנו את הבערה הפנימית, הרצון להיות, החיבור הנפשי והרוחני איש אל רעהו, הנתינה המתקיימת בכל מצב.
מורתי ימימה אביטל אומרת: "צריך להוציא את החמץ מנשמתנו עם בעירת הנשמה ואז משתחררים ונכנסים לדרור. יוצאים מהמיצר."
היום, פחות משבוע עד ליל הסדר, אני מתפללת שאצליח להוציא החמץ המיותר מנשמתי ושאש התמיד תתגלה במלוא עוזה להאיר את הדרך החדשה.