בפרשת עקב אנו שבים ומתכוננים לכניסה לארץ. משה פונה אל העם ומרגיע אותו מפני פחדיו: כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא, מֵהֶם
ומבטיח לעם הצלחה וניצחון בכיבוש הארץ וישובה. הוא גם מבטיח לעם שפע כלכלי, פריון וברכה, בריאות והצלחה בתנאי ש... כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת
עניין ההתניה מופיע לאורך כל הפרשה: אם תשמרו את מצוותי, חייכם יהיו טובים ומסודרים ואם תעבדו אלוהים אחרים- אתם אבודים וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר יְהוָה, נֹתֵן לָכֶם. ברכות המותנות בנאמנות. סבל כתוצאה מעזיבה. האם מדובר באל קנא החושש מבגידה? איך נראית קנאות אלוהית? זו לא הקנאה שמקנא בעל לאשתו או אשה לבעלה. זו לא הקנאות שפגשנו בשבוע האחרון ע"י בני אדם שרצחו את מי שחי לא על פי דרכם. הקנאות האלוהית היא מסוג אחר. אני רואה זאת כקנאות לשלומם של בני ישראל, קנאות לחיבור לטוב שבהם, לחלק המהותי בנפשם.
מאז ומעולם האמונה לא הייתה קלה לבני ישראל. משה מזכיר לעם את חטא העגל ואומר: אתם עם קשה עורף, לאורך כל המסע הזה לא האמנתם. לא האמנתם שתשרדו במדבר ולא האמנתם שארד מהר סיני ולא האמנתם שתגיעו אל הארץ הטובה וגם עכשיו אתם לא מאמינים שתצליחו ולכבוש אותה. ולמרות חוסר האמונה והמשברים והקשיים הנה אתם- עומדים לכבוש את הארץ, והוא ממשיך ומתחנן: וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם--לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד. די לעקשנות. די ללב האטום והסגור. הסירו את ערלת לבבכם. תנו ללב להיפתח, להסכים, להאמין, לאהוב, להרגיש מהו הדבר הנכון (המצווה). לב "נימול" יעזור לנו לשמוע את הקול הפנימי /האלוהי (שמע ישראל...), לב אטום משאיר אותנו להסתמך על מראה העיניים המבלבל.
בפרשה מוזכרים שני חטאים העומדים בשורש כל רע: עבודת אלילים וחטא היוהרה: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. אני אני אני ואני. כשאני רואה רק את כל מה שקורה לי כתלוי רק בי, מתחיל בי ונגמר בי, אין לי מקום לאף אחד אחר. לא למי ששונה ממני, לא למי שחושב אחרת ובטח ובטח לא לאלוהים. רָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ ואז מתפתחת עבודת אלילים: הכסף שלי והמעמד שלי והמראה שלי והתדמית שלי והמציאות האשלייתית שלי, העולם צריך להתנהל כמו שאני חושבת. מכאן הכול מתדרדר. מכאן הולכים לאיבוד. מכאן אין יותר שפע והצלחה ובטחון וברכה.
אז איך נמנעים מחטא היהירות ועבודת האלילים? איך מצליחים לחיות חיי שגשוג בלי לתת להצלחה "לעלות לנו לראש"? הפתרון שמציע משה: לזכור וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר: .... הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
הזכרון צריך להישאר חי בתודעה: דע מאין באת, אחרת לא תדע לאן אתה הולך. הזכרון ישאר חי בעזרת ילדינו, להם אנחנו מצווים להעביר את הדברים, כי מול הילדים שלנו אנחנו לא יכולים לזייף. זהו הבסיס לנאומו של משה, לכל ספר דברים. זכור את התהליך. תכיר בתוצאה, בהצלחה, כפרי של התהליך: יציאה מעבדות, הליכה במדבר, התגברות על קשיים, אמונה שיש מי שמלווה אותנו בדרך, ידיעה פנימית שיש לי מצווה ויש לי דרך למלא אותה. לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.
כשאצליח לזהות בלחם שהכנתי (או קניתי), בהצלחה המקצועית, המשפחתית, הבריאותית שלי את הנוכחות האלוהית הנמצאת בתוך המעשים שלי, אז לא אצטרך לחפש אלילים אחרים, אוכל לשמוח מאד בחלקי בתחושת בטחון. השבוע אני מתפללת שאראה ואזכור את החיטה, השעורה, הגפן, הרימון, השמן והדבש- כל השפע הקיים בחיי, שאוכל להתמלא ממנו, לשבוע ולא אשכח לברך ולהודות. גם כשטוב וגם כשפחות. שבת שלום.