השבוע פרשת השבוע שלי היא באמת שלי. יום הולדתי (כו' אלול) חל בשבוע של פרשה זו, והיא אהובה עלי במיוחד.
בפרשה זו משה מסיים את דבריו לעם. הוא מסיים לחזור על החוקים והמצוות, על הברכות והאזהרות, מסיים לסקור את ההיסטוריה ולצפות את העתיד. משה פונה אל העם ובארבעים פסוקים מסכם את עיקרי הדברים.
ומהם העיקרים?
שהכל חשוב: מי שהיינו ומי שאנחנו ומי שנהיה: כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
שהכל אפשרי: הטוב, הרע, החיים, המוות רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע.
שהכל בידינו: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
שכלום לא בידינו: הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ
פרשת ניצבים, אותה אנו קוראים בשבוע האחרון של אלול, בשבת האחרונה של תשע"ח עוזרת גם לי לסכם את השנה שהייתה על פי אותם עיקרים:
הכל חשוב: מי הייתי? מי אני עכשיו? האם השתניתי? אני מזהה שבשנה האחרונה נהייתי יותר שקטה, יותר מקבלת, יותר מאפשרת למתרחש להתרחש. אני גם מזהה שבשנה האחרונה נמנעתי והתרחקתי ממקומות מסוימים. הכרת השינוי, הכרת מי הייתי ומי אני עכשיו עוזרת לי לדייק את עצמי לכיוון חדש.
הכל אפשרי: מה התאפשר השנה? מה קרה בפעם הראשונה? ישראל זכתה בארויזיון, לינוי אשרם זכתה באליפות העולם בהתעמלות, ישראל חגגה 70 שנה.
הכל בידי: מה עשיתי שלא חשבתי שאוכל? לאיזה מקום חדש הגעתי? מה יצרתי, בניתי, השגתי? יצרתי חברויות חדשות, קבוצות חדשות, ביקרתי במקומות חדשים, עמדתי באתגרים.
כלום לא בידי: איפה התגלה לי הכוח שגדול ממני? איפה לא יכולתי לשנות דבר? איפה הקב"ה הראה לי את מגבלות האנושיות שלי? במחלה, בפרידה, בזמן אבדה.
הפרשה הזו קוראת לי להתקרב, לשוב, לחזור אל עצמי. אחרי קיץ ארוך של התפזרות, אחרי שנה של עליות ומורדות, אחרי משברים והצלחות. אחרי כל השאלות והתהיות, התיסכולים וחוסר ההבנות הגיע הזמן להתכנס חזרה. פנימה לעצמי, לחיבור עם אלוהיי, ללב שמחכה שאקשיב לו.
הגיע הזמן להסכים להיות, להסכים לחיים, להסכים להיות בחיים.
וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
שבת שלום אחרונה תשע"ח, ברוכה היית וברוך לכתך.