פרשת ניצבים

השבוע אנו קוראים בפרשת ניצבים, פרשת יום ההולדת שלי. ולא סתם יום הולדת, השנה אני חוגגת יובל. המתנה הראשונה שקיבלתי בחיי הייתה- הפרשה שלי. לקח לי כמעט חמישים שנה לפתוח אותה והיא, כמו אבן טובה, כמו מתכת יקרה, כמו תיבת אוצר המלאה כל טוב, לא איבדה את ערכה וחיכתה בסבלנות שיגיע הזמן ואגלה אותה. וכמו בתיבת אוצר, גם הפרשה שלי מלאה בפנינים כמו: " כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ." "הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע". "וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ"

ובעיקר מכילה הפרשה את מה שבעיני מהווה את מהות התורה כולה ואת הסוד לחיים טובים.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם פונה משה לעם ישראל על כל חלקיו: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. משה מדבר אל העם העומד מולו אך למעשה הוא מדבר גם אל הדורות הבאים, גם אלינו. אל כולנו- וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. ומסביר: אנחנו כורתים כאן ברית. ברית נצחית שלא תופר לעולמים, בין עם ישראל לאלוהי ישראל: לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים זהו עצם העניין. זה הסיפור כולו. זה סיכום חמשת חומשי התורה: אלוהים בחר בנו לעם. אנחנו עם שיש לו אלוהים. לא תלוי בזמן, לא תלוי במקום, לא תלוי אם אנחנו מאמינים או לא. מהברית הזאת נגזר הכול: איפה נחייה, כמה זמן נחייה, איך יראו חיינו. אם נשמור את מצוותינו: נהייה קשובים לדברים שבאנו לעשות בעולם הזה, דברים שמשתנים עם ההתפתחות שלנו ובמשך השנים. אם לא נתפתה לאלוהים אחרים:לא נעבוד עבודה זרה. את הכסף, את המצוינות, את המושלמות, את הנראות, את ה... וה.... וה.... אם נדאג לאחינו, לחלשים ולנזקקים מתוך ידיעה שמה שיש לנו הוא לא באמת שלנו, קיבלנו ואנחנו מצווים לתת. אז חיינו יהיו טובים, שמחים ומלאי שפע. אם נתעצל, נשכח, נחליט שאנחנו יותר חזקים מהברית הזאת, שאנחנו מפנים לה עורף- חיינו יהיו גיהינום: חיים מתוך תחושת מחנק, תסכול, כאב, צער, וגלות- איבוד המקום האישי.

וכולנו נהייה פעם פה ופעם פה, אבל חשוב לזכור, הברית מתקיימת, בארץ או בגלות, ואין ייאוש בעולם כלל... גם מהמקום הכי רחוק, הכי אבוד, הכי זרוק אפשר לשוב. הפרשה מלמדת אותנו שהדרך חזרה היא קצרה ומהירה: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. אין צורך במתווכים, אין בשביל מה לבקש עזרה מ"יודעי דבר" שיורידו אותה מהשמים או יביאונה מעבר לים כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. החזרה נעשית מתוך התקרבות לעצמי. מתוך חיבור אל הלב שפועם בתוכי, מתוך בחירה שמקרבת אותי.

3000 שנה מאוחר יותר כתב אהוד בנאי: "נכון, לא תמיד אני מראה אהבה אבל היום אני מבקש את הקרבה היום" היום אנו נמצאים בימי אלול האחרונים, ימים שמכוונים אותנו לסליחה ורחמים. כשאני מתקרבת לעצמי, למקומות הטובים שבי, אני יכולה לכוון את הלב שלי לסליחה לאחר, לבקש סליחה מהאחר, בקלות. הפה מוצא בקלות את המילים, הלב מסכים ומקבל, המחשבה שלי שקטה, ואני הרבה יותר מקבלת ומסכימה.

היום, כמו שאומר משה, אנחנו ניצבים בפני ה' אלוהינו. גם היום. וכך בכל יום. בשבת ובחגי תשרי ובכל ימי השנה שתיכף מתחילה. היום, השנה, בואו נחפש את הקרבה.

השבוע כשאני קוראת את פרשת ניצבים אני מודה במיוחד על החיים שבורכתי בהם ומתפללת שאמשיך ואמצא את הקרבה, שאתחבר דרכה לאהבה, לשמחה, לאלוהים.

שבת שלום ושנה טובה. סיגל