אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו המילים הפותחות את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתנ"ך. נח הצדיק היחיד בדורותיו (הדור שלפני המבול ושאחרי המבול), שמצא חן בעיני ה', מציל האנושות, משלח היונה, עלה הזית, הקשת בענן וכל התפאורה היפה. בפרשת נח מופיע עוד סיפור מפורסם אחר שנחשב קצת פחות אופטימי: מגדל בבל. בסופה של הפרשה, אולי תופתעו לדעת, מסופר על היציאה של תרח ואברהם בנו מאור כשדים אל ארץ כנען,
הפרשה מלאה בסיפורים גדולים ואירועים דרמטיים, אבל אם נזיז קצת את התפאורה נוכל לראות שהפרשה מדברת בעיקר על נושא אחד: רצון האדם. תפקידו של המבול היה למחות את העולם הישן: אֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע.
לא לתקן, לא ללמד, לא לחנך. למחוק.
העולם שאחרי המבול וא עולם חדש, עולם שיש בו קיץ וחורף, זרע וקציר, שמש זורחת ושמש שוקעת –עולם שימשיך להתקיים לעולם ועד.
עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
ומה לא השתנה? האדם. היה ונשאר בעל כוונות משלו, בעל רצון עצמי בעל יצר רע.
לדוגמא: נח, ששרד את המבול וראה איך כל העולם שהכיר נמחה מעל פני האדמה, מקבל אישור לצאת סוף סוף מהתיבה אחרי שהמים מתייבשים. מה הדבר הראשון שהוא עושה? מקים מזבח ומקריב את החיות שהציל. למה? כי הוא רוצה.
והדבר הבא שהוא עושה הוא לטעת כרם, להכין יין ולהשתכר.
למה? כי הוא יכול.
בהמשך הפרשה אנחנו קוראים על בני האדם, צאצאיהם של שם חם ויפת, שרצו לבנות להם עיר אחת לכולם:
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ
רצו ובנו.
רצון האדם אינו קשור לחוקי הטבע ואינו פועל בהתאם אליהם. רצון האדם לוקח אותו למקומות חדשים, לתגליות מופלאות וכֵּן גם לחטאים ולעוולות. שני צדדים של אותו מטבע.
אומנם יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו אבל זה אינו נחשב עוון יותר. יש הכרה אלוהית ברצון האדם. תפקיד האלוהים עכשיו הוא להשגיח, לכוון וללמד. לא נשארנו לבד.
לאחר המבול, לאחר ההבנה האלוהית שהאדם הוא יצור תבוני עם יכולת יצירה ויצר בעולם החדש שקם, הגיע המצווה הראשונה. אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם ואח"כ, כשבני האדם הדוברים שפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים .המציאו את תהליך הכנת הלבנים ורצו לבנות לעצמם עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ הגיעה ההתערבות הראשונה. האדם פוחד להתפזר על פני הארץ? נאחז איש באחיו כדי להישאר במקום אחד בטוח? איך תתקיים המצווה: פרו ורבו ומלאו את הארץ? והנה ההתערבות האלוהית: הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. ההתערבות האלוהית יצרה שפות שונות, עמים שונים, תרבויות שונות. ההפצה בכל רחבי הארץ. יצירת השונות הביאה לפריחה של תרבויות שונות, רעיונות שונים, דעות מגוונות, אורחות חיים רבים ומנעה את הריכוזיות, הטוטאליטריות ואת הקונפורמיזם המאחד אך גם משתק.
בסוף הפרשה אנחנו מגלים עוד משפחה עם רצון, רצון שיביא לנו ברכה גדולה: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן.
אנחנו מבורכים ביכולת רצון. הרצון המניע, המקדם, המוביל אותנו לפריצות דרך. כשהרצון מדויק ונכון, ולא נובע מפחד או מהימנעות, הוא מבורך ע"י ה' והדרך נפתחת לפנינו. כשהרצון הוא רצון לא מאוזן, עמוס, בדר"כ תגיע ההתערבות האלוהית שתראה לנו שטעינו. זה לא יהיה נעים, זה יהיה כואב, מתסכל, מפחיד, אבל אם נקשיב באמת זה יביא אותנו לדיוק גדול. בסוף פרשת נח ובפרשת לך לך בשבוע הבא אנחנו מצטרפים למשפחת תרח ומסעה לארץ חדשה, מסע אל הלא נודע, מונעים מרצון לא מוסבר המלווה באמונה גדולה ובברכה גדולה. מסע מדויק מאין כמותו. ובינתיים, שתהיה לנו שבת של רצון טוב.
שבת שלום.