פרשת מקץ הנקראת במהלך חג החנוכה מגוללת את קורותיו של יוסף, מאסיר בבית האסורים עד למינויו כשליט הכל יכול של מצרים. במקביל אנחנו קוראים על קורות משפחת יעקב, ההופכת ממשפחה גדולה ובעלת נכסים היושבת בארצה ובנחלתה, למשלחת המחפשת מקורות מזון בארץ מצרים.
בפרשה הזו אין רגע דל, בכל פסוק משתנה המציאות. האסיר נהיה שליט, החזק הופך חלש, הרוב נהיה נזקק, הרחוק מתקרב, הקרוב מתרחק.
כשאנחנו חושבים שיש סיכוי לאיחוד משפחתי מרגש, יוסף מתנכר לאחיו ומדבר איתם קשות, כשאנחנו חושבים שיעקב לא יאפשר לאחים לקחת איתו את בנימין בא יהודה ומשנה את ההחלטה.
ברגעים הכי מאושרים בפרשה יש כאב, ברגעים הכי כואבים יש נקודות שמחה.
פרשת מקץ משקפת לי את הימים בהם אנחנו נמצאים, ימי חודש טבת הבא עלינו לטובה. ימים של חשכה מוקדמת ואור מתפשט של נרות. ימים של רטיבות וקור עם שמחת הגשמים היורדים ומרווים את האדמה. ערבוב של הפכים: של מה שנראה כמשמח ומה שנראה מדכא, מה שמסתמן כמועיל ומה שנראה כמפריע, זמן של גאולה וזמן של ירידה.
כך גם בפרשה. הגבולות מערבבים ומטשטשים בין השמחה והאכזריות, הישועה והאובדן, התקרבות והתרחקות. הכל יכול לקרות. הצפוי הוא אשליה, האשליה תתגלה כשֶקֶר, האמת תתגלה כמכוסה.
כי אלה כנראה החיים, קצת מזה וקצת מזה. חושך המסתיר אור ואור המוקף בחושך. אשליה ואמת, שמחה וצער, קושי שמקרב את הגאולה, גאולה שמסתירה קושי. ואנחנו נעים בין זה לבין זה, עולים ויורדים, מקווים ומתאכזבים, מתכננים ומופתעים.
פרשת מקץ, פרשת "שום דבר הוא לא מה שהוא נראה", מזכירה לי לקבל את המגיע בתודה. כל התרחשות מסתירה מאחוריה הרבה אפשרויות, כל מקרה מאפשר הרבה תגליות, יש רבדים ההולכים ומתגלים, יש רבדים שנשארים נסתרים.
"כי מה שיבוא עלינו יבוא לעזרתנו, את תראי
כי בכל צער יש גם שער לאמת
וכל דמעה על פני מים היא תפילה נישאת" (כתב אביב בכר)
שתהיה שבת טובה, שבת שתאפשר קירבה ללא אימה
שבת שלום