" וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם….., וַיִּיקַץ, פַּרְעֹה."
פרעה הקיץ משנת החלומות שלו, פקח את עיניו ובקש תשובה. התשובה הופיעה מפי אסיר הנמק בכלא, אך המלך בעיניים פקוחות מזהה : " הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" היקיצה של פרעה הביאה לקץ תקופת הסבל של יוסף ולהתעוררות יכולותיו המופלאות. המלך רואה את יוסף דרך מסכת האסיר " אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ. מ אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי;"
כבר צריך להתעורר! זה מה שקורה כשפוקחים עיניים, כשמתעוררים מהחלום, מהאשליה המדומה, כשנמצאים בהכרה. נגמר הסבל. מתחילה תקופה של הפעלת היכולות המופלאות שנחבאו עד עכשיו.
בעקבות הצלחתו המופלאה של יוסף יש במצרים שפע אוכל, כולם יורדים מהארץ וגם יעקב שולח את בניו לשבור שבר במצרים. האחים מגיעים למצרים ומשתחווים בפני השליט: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ." האחים מסונוורים מהכבוד, מהשררה, מהלבוש ולא מזהים את הנער שהשליכו לבור. במו מעשיהם הם מגשימים לו חלום ילדות. אבל יוסף כבר לא מעוניין בכבוד החיצוני הזה, בנראוּת, בלהיות צודק. הוא מעוניין בהכרה ובסליחה אמיתית. הוא עבר את המסע שלו ויודע שהדרך מהאשליה לפיקחון אינה קצרה ואינה קלה. הוא מעביר את אחיו מסכת ניסיונות וייסורים עד אשר הם מגלים חרטה עמוקה ואמיתית: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ--הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. "
בעקבות הפרשה אני מזמינה את עצמי לבדוק מתי אני מתנהלת מתוך התייחסות לניראוּת, לחיצוניות, למה נחשב? מספרת לעצמי סיפורים, אסורה בבית הכלא של האשליה. ומה קורה בהתפקחות? כאשר אני מקבלת את עצמי ואת המציאות כפי שהיא? כשאני מתנהלת כש"רוח אלוהים נמצאת בי", מתוך חיבור לאמת שלי. אני מוצאת שכשאני חיה את חיי מתוך אמת וקבלה שלמה אז נגמר הסבל. יש לי אפשרות לשלוט ולהתנהל בחיי כמו שיוסף שלט על כל ארץ מצרים: מודעת לשפע, נהנית ממנו, מלקטת אותו, זוכרת אותו, ונעזרת בו במקומות של מחסור ורעב. משתמשת ביכולותיי כדי להביא טוב.
בסופו של דבר,( וזה כבר פרומו לפרשה הבאה) יוסף מסיר את המסכה האחרונה והמשפחה מתאחדת מחדש במצרים.
בתורה, כמו בחיים, המציאות משתנה כל הזמן והדיוק של היום הופך לאחיזה של מחר. הירידה המבורכת למצרים והסיום המשמח של הסיפור הופכים לתקופה חדשה, תקופת העבדות, שתימשך 400 שנה, עד היקיצה הבאה....
תזכורת חשובה לכך ש:
"קשה לדעת מה יום ילד לו אבל אני בעד להתעורר בו, ולא לאמר נואש. כי מחר תמיד מגיע יום חדש. "