פרשת מסעי, הפרשה האחרונה בספר במדבר, חותמת את הספר הרביעי בחומש ומסכמת את כל קורותינו מאז יצאנו ממצרים. הפרשה מתחילה בציון 42 נקודות החניה של בני ישראל במדבר: ויסעו מ... ויחנו ב.... מרעמסס שבמצרים ועד עבר הירדן שבערבות מואב. ארבעים שנה של מסע ארוך ומפרך, במהלכו למדו בני ישראל מי הוא ה' אלוהיהם, מה כוחו, מי הם, מה כוחם, איפה חולשתם, היכן אמונתם ובאיזה מקומות הם מאבדים אותה. כמוהם גם אנחנו, חיינו כמסע. בדר"כ הוא נמשך יותר מ40 שנה. גם אנחנו הופכים במהלכו מילדים קטנים המשועבדים לבית הורינו למבוגרים עצמאיים שצריכים למצוא את דרכם במדבר, לכבוש את ארצם, להילחם, לעבוד קשה וגם לנוח. לחנות. לדעת לעצור במקומות המתאימים, לעזור כוח, לעצור את המרוץ, לשהות, להקשיב לקול האלוהי המראה לנו את הדרך ולהמשיך הלאה לתחנה הבאה. ככה נדדו להם בני ישראל במדבר, מתחנה לתחנה. כל תחנה הייתה התחלה של מסע חדש, כל מסע סימן את התחנה הבאה. פרשת מסעי, שמסמלת את סוף המסע ואת הכניסה המיועדת לארץ ישראל, היא הזדמנות טובה בשבילנו להסתכל אחורה אל השנה האחרונה ולבדוק: איך היה המסע שלי? יותר תחנות? יותר נדודים? מה גיליתי בו? ממה נפטרתי בו? איזה כוח קיבלתי ממנו? אולי נחלשתי? רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, זמן הגאולה, אפשר לצפות ולזהות: איך הגעתי עד הלום? שְמֵחה? מתקשה? חבולה? איתנה? האם הדרך טובה לי? האם לקראת השנה הבאה ארצה לשנות בה משהו? האם אני מתכוונת לחנות או שפני אל היעד הבא?
משה מציין את כל מסעות עם ישראל במדבר ואז מוסר את דבר ה':
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. נב וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. נגוְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ
המעשה הראשון שבני ישראל מצווים בו בארץ כנען הוא השמדת כל האלילים: הפסלים, המסכות ומקומות הפולחן. לפני תחילת ההתיישבות צריך לסלק מהארץ את כל העבודה הזרה, את עבודת החומר, הגוף והממשות. את הכמיהה אחר התשובה הקונקרטית. המיידית, הבטוחה. בני ישראל מוזהרים מפני העבודה זרה שמביאה לאמונה במשהו מוחשי, פיתוח יחסי תלות, חיפוש תשובה בחומר, מציאת נחמה ביצר, חיים של צמצום רוחני. הגעה למנוחה והנחלה פירושה ויתור על הצורך בהוכחה גשמית לקיום האלוהי. פירושה אמונה, קבלה של המתרחש וניסיון מתמשך למצוא את דרכי ולמלא את מצוותי. זו הדרך לגדול ולהתפתח. לאורך כל המסע במדבר היה קיים מתח בין החזון האלוהי של עם חופשי המאמין באל אחד, מופשט, מצווה, ובין עם העבדים שעבד את הניסים, העגל ואלילי בעל פעור. הצורך במשהו קונקרטי שאפשר לגעת בו, למשש אותו, להשתחוות אליו ולהזין אותו לא עזב את עם ישראל במשך כל שנות המסע, ואולי לא עזב אותנו עד היום. פרשת מסעי מבהירה לנו: ההגעה לארצנו, למקומנו, לסוף המסע, כרוכה בויתור על האלילים, השמדת העבודה הזרה, נכונות להקשיב לקול האלוהי המצווה, עמידה מדויקת במצוותינו. האם אנחנו מוכנים?
שבת של מנוחה ונחלה.