(גרסה מקוצרת. גרסה מלאה ושיר השבוע נשלחו במייל. ניתן להצטרף לרשימת הדיוור)
בשנת 1994 גרנו בדירה קטנה במרכז ראשל"צ, הייתי אמא לתינוק קטן ועבדתי במקום עבודה שמאד אהבתי, שנמצא במרחק 5 דקות הליכה ברגל מביתי. החיים נראו ברורים ומבטיחים, הכול קרוב, הכול נגיש, הכול קיים. ואז, בתוך השגרה הנעימה הזו נשמע קול בביתנו: לך לך. לכי לך מעיר הולדתך, מעבודתך, מהורייך, מחברייך, ממקומך. לכי לך למקום מרוחק, למושבה קטנה, למקום ללא עבודה, ללא מכרים. לכי לך בעקבות בעלך. עד היום חשבתי שהקול הזה היה קולו של צה"ל, קולו של בעלי, קולה של ההחלטה המשותפת שקיבלנו. אבל בעצם הקול הזה היה קול האלוהים. ואני, כמו אברם ושָרַי, ארזתי מטלטלי, נפרדתי משורשיי והתחלתי נדוד, בלי לדעת שזו התחנה הראשונה במסע שיחצה ערים ומדינות. כשהתחלתי את מסע הנדודים חשבתי שוויתרתי: ויתרתי על מקומי, על עבודתי, על שורשיי. ממרחק השנים אני מבינה שלא ויתרתי. הרווחתי. זה היה מסע ההתפתחות שלי. מסע שהפגיש אותי עם ניסיונות, עם הצלחות, עם כישלונות. שפתח לי אופקים, שחיזק אותי מבפנים. ממרחק השנים אני מבינה שבזכות ההקשבה לקול ההוא, הגעתי למקום שלי היום.
פרשת לך לך היא פרשה בה נושא הזוגיות מופיע כנושא מרכזי. אברם לוקח את שרי אשתו ומתחיל לנדוד בארץ, יורד איתה למצרים ושם מציג אותה כאחותו. כשמתגלה התרמית מגורש אברם ממצרים ואשתו איתו. שרי ממשיכה הולכת עם אברם בכל הדרכים, מקבלת את החלוטתיו ולא מתלוננת. במשך עשר שנות הנדודים שרה לא מתנגדת ולא שואלת, היא הולכת. מה שרה יודעת, מה היא מבינה, מה היא מקבלת ממסע הנדודים הזה? אולי היא מבינה שההליכה המשותפת יוצרת דרך חדשה. לא רק הדרך שלו והדרך שלה. יש דרך שלישית, הדרך שלנו. הליכה בדרך זו מחזקת את שני בני הזוג, ומצמיחה אותם, ביחד וגם לחוד. השבוע אני לומדת מפרשת לך לך שזוגיות משמעותה ללכת יחד, לקיים את הברית. גם אם לא תמיד ברורה הדרך, גם אם היא מציבה ניסיונות קשים, גם אם היא דורשת לוותר על מה שיש, על הבטוח והקיים. ההליכה ביחד היא הזמנה להיפרד ממה שכבר השגתי ולמדתי, הזמנה לשפע חדש שרוצה להתממש. הזמנה להתפתחות המתאפשרת בעזרת בן בריתי, אל היעד הבא, אל ההבנה הבאה, אל הדיוק הבא. שבת שלום.