השבוע אנחנו קוראים את פרשת כי תשא. תחילת הפרשה מתרחשת על הר סיני, ה' ממשיך להורות למשה מה עליו לומר לעם. שש פעמים מופיע הפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר": ה' מוסר למשה הוראות בנושאי המשכן, כליו, בשמיו, יוצריו ואת מצוות השבת.
בזמן שמשה והקב"ה נמצאים ברומו של עולם, בפסגת ההר, עסוקים בהכוונה ולימוד של פרטי פרטים, העם למטה במחנה מחכה ומחכה. העם מחכה עד שלא יכול לחכות יותר ופונה לאהרון שיעשה אלוהים שיוביל אותם כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.
זה השלב בו כולנו תמיד תופסים את הראש, מצקצקים בלשון בחוסר אמונה: איך אפשר להמיר את ה' בפסל? את משה בדמות מעשה ידי אדם? ועוד למרגלות הר סיני? ואהרון? מה הוא עושה? כבר שכח את עשרת הדברות?
מה קרה לבני ישראל? הם היו חסרי סבלנות. חסרי סבלנות מול חוסר הוודאות. לבני ישראל היה מנהיג נוכח, משה, שלא עזב אותם לאורך כל הדרך. יחד איתו היו גם עמוד ענן ועמוד אש. בני ישראל הרגישו בטוחים, מונהגים, רגועים.
עד שנעלם המנהיג, עד נעצרה הדרך, עד שנתקלו בלא נודע. כמה זמן יכול לחכות אדם לישועה שלו? כמה זמן יכול לחכות עָם? כמה זמן יחכה העולם?
בימים אלה, בעידן הקורונה- העולם שלנו שחי במהירות עצומה, שרגיל שהכל אפשרי, שהכל נמצא כאן, עכשיו ותיכף ומיד- נעצר. תחושת הבטחון שהיתה לנו נעלמה. כל חוקי המשחק השתנו, ואין תאריך סיום לשינוי הזה, אין פתרון או חיסון באופק.
אז מה עושים, איך מתמודדים עם תחושת הבטחון שנעלמה? בונים עגל זהב בצורת אגירת ניירות טואלט? מתעלמים עד שהכל מתפרק? או שמשנים את החוקים.
אולי הפרשה הגיעה בדיוק עכשיו כדי להזכיר לנו שזה בסדר לחכות. שמותר להאט, שצריך לשנות, שאפשר להסתכל אחרת על המציאות. אם נסכים שהדברים עכשיו הם אחרים, אם נוכל לוותר על הרצון שיהיה כמו קודם, שיגיע הפתרון כאן ועכשיו, אולי לא נבהל מהאין ונגלה שיש יש. יש חדש, יש אחר, יש שמלמד אותי משהו על עצמנו.
בסוף הפרשה, אחרי השבר הגדול, משהשוב עולה להר סיני שם הוא פונה אל ה' וקורא לו ביג' המידות ובינהן: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת.
כולי תפילה שנצליח גם אנו לגלות בתקופה זו אורך אפיים, מידת חסד ואולי נזכה גם לראיית האמת החדשה.
שבת שלום.