פרשת כי תצא

פרשת כי תצא מרובה במצוות והָלָכות בעיקר בנושאים שבין אדם לחברו. אחרי שנכנסנו לארץ, כבשנו אותה, התנחלנו בה, בנינו בתים, נטענו כרמים, גידלנו משפחות- מגיעים החיים הרגילים. ובחיים הרגילים יש הרבה התמודדויות לא רגילות.

בפרשה זו משה מנער את בני ישראל, אותנו, מאשליית "המנוחה והנחלה". מהתפיסה המוטעית שכשנגיע... הכל יהיה מושלם וקל ופשוט.

משה מספר לבני ישראל, לנו, שקונפליקטים הם חלק מהחיים, שהחיים נושאים מורכבויות וגם סתירות, שלא נהיה מופתעים.

משה מלמד את השיעור בהכרת עצמנו על כל חלקינו. איך אנחנו יכולים להיות במלחמה ולהתאהב, להיות הורה ולא לסבול את הילד שלנו, להיות אדם של חסד וגם בעל תאווה.

הפרשה נפתחת במילים כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ

בפשט אפשר להבין את המלחמה כמלחמה חיצונית בין עמים, אך אפשר גם להתייחס למלחמה כמלחמה פנימית. מלחמה בין היצרים שלי, מלחמה בין העמדות שלי, מלחמה בין הרצונות שלי.

התורה לא מסתירה מאתנו דבר. היא מראה לנו את מה שאנחנו: לפעמים חזקים, לפעמים חלשים, לפעמים נותנים, לפעמים לוקחים, לפעמים מצליחים, לפעמים טועים, לפעמים נדיבים, לפעמים קמצנים, לפעמים בעלי לב פתוח, לפעמים לב סגור.

יפה עשתה התורה שלא אסרה על מה שאין עליו שליטה, שהיא מקבלת את ההתאוות, את החשקים, את הרצון לקחת עוד ועוד ועוד, ויודעת לתת לו מענה.

המענה של התורה, המשותף לרוב המצוות בפרשה הוא: השיוויון מול הקב"ה. אין אדם שמגיע לו יותר, אין אדם שבאמת חזק יותר, אין אדם שמותר לו להשפיל, לקחת, לגרום סבל לאדם אחר.

ההתחשבות בזולת, באדם שנברא בצלם, בחולשות של האחר שהם בעצם שיקוף של חולשותיי שלי- זו הדרך להתמודדות עם הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים שמגיעים לפתחי.

הדרך לבניית חברה מתוקנת היא דרך שיפוט שקול, ראייה מדויקת, התחשבות, המתנה. הדרך שימימה אביטל קוראת לה: מידת רוחק.

לא החלטה מיידית, לא עשיה אימפולסיבית, לא תגובה אוטומטית.

דרך שמאפשרת לנו לצאת מהמקום הישן וההרגלי, לגלות חמלה, שמחה, התקרבות, וקבלה.

אז, אולי (כמו שכתב יענקלה רוטבליט), נפסיק עם העולם לריב, ואולי נרגיש הרבה יותר יציב.

שתהיה שבת מאוזנת וטובה,

שבת שלום.