פרשת השבוע עוסקת בחטא הגדול, בבגידה הגדולה או אם תרצו בחוסר ההבנה הגדולה בסיפור שלנו, עם ישראל.
משה, כזכור, נמצא על הר סיני, שומע את קול האלוהים ומקבל את המצוות שעליו להעביר לעמו. ובמחנה נמצא העם והוא לבד.
היכן האלוהים? היכן משה מנהיגם? מה יהיה גורלם במדבר ללא הובלה?
העם מבקש לו אלוהים ואהרון שומע את בקשת ליבם. אהרון מקשיב ומבין שהם מבקשים מישהו להאמין בו, משהו לבטוח בו, הם מבקשים לא להישאר לבד. הוא לא יכול להביא לעם ישראל את הקב"ה. אך הוא כן יכול להביא להם מסכה במקומו, כיסוי, משהו שמתחפש לאלוהים, משהו לשים בו את מבטחו בינתיים, עד שיגיע משה, עד שיגיע מסר מאלוהי ישראל.
כשמשה יורד מההר ולוחות הברית בידו, הברית של האלוהים עִם עמו, הוא מתאכזב קשות מהעם שביקש לעצמו אלוהים. משה שכח שהוא שכן עם אלוהים פנים אל פנים, שהוא מדבר עם אלוהים על בסיס יומיומי. משה שכח שאנחנו בני האדם מתקשים למצוא אלוהים ולא מפסיקים לחפש אחריו.
העם רצה אמונה וביקש אלוהים. אהרון שמע מצוקה ונתן מסכה.
כמה פעמים בזוגיות שלנו אנחנו מבקשים משהו ומתכוונים למשהו אחר? (למה לא הבאת לי פרחים= למה אני לא מרגישה אהובה?)
כמה פעמים אנחנו לא מבינים מה השני מבקש מאיתנו באמת? (סה"כ פרחים, גם ככה הם נובלים)
כמה פעמים המסכה שלנו מסתירה את הרצון המהותי? (אני מסתדרת לבד= לא רוצה להיות תלותית= לא רוצה להתאכזב= רוצה להרגיש בטוחה= מרגישה לא בטוחה= ?..)
כמה פעמים אנחנו מאמינים למסכה?
הלוחות נשברו, המסכה נשברה, וגם הלב נשבר.
כשהמסכה נשברת והאמת מתגלה, זה משבר נורא. איפה האדם בו בטחתי? איפה האדם אליו פתחתי את ליבי? איפה החבר? האיש שחשבתי אני מכירה? ומי מכל ההתנהגויות הוא האיש האמיתי? זה המחבק? זה הדוחה? זה המקשיב? זה המתעלם? מתי זו אמת ומתי זה זיוף?
ואולי הכל אמת? ואולי כלום לא אמת? איך אפשר לדעת?
הפרשה מלמדת אותי שכל היאחזות בדבר חיצוני היא זיוף. כל "אלוהים" שאני נותנת לו שם- הוא מסכה. כל צורך חיצוני שלי, כל הזדקקות, היא חיפוש. חיפוש אחרי הדבר הנמצא בתוכי ממש.
השבת, אחרי שהסרנו או החלפנו מסכות בחג פורים, אני מתפללת שאזכור שבעולם הגשמי הכל הוא מסכה. אפשר ליהנות ממנה אך לא לעבוד אותה. וגם אם אני לא רואה, גם עם עבר הרבה זמן והערפל ממש כבד, האלוהים תמיד נמצא.
שבת שלום