פרשת יתרו, אחת הפרשות העוצמתיות והמשמעותיות בהיסטוריה של העם היהודי, מתארת את מעמד הר סיני המצמרר ומתן עשרת הדיברות מפיו של ה', ומתחילה בעצם באיחוד משפחתי. יתרו, חותנו של משה, שומע שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, לוקח את בתו ונכדיו (אשת משה ובניו) ומגיע לפגוש את משה בזמן החנייה למרגלות הר סיני (באותה הזדמנות גם משאיר לו את האישה והילדים). משה שמח ומתרגש מבואו של חותנו (לגבי שאר המשפחה... לא נרשמה התרגשות מיוחדת, לפחות עפ"י הכתוב) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה משה יושב ומשתף את יתרו בכל הקורות אותו מאז שעזב את מצרים. אבל, כמו כל מנהל טוב, למחרת הוא חוזר לעבודתו, לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב. יתרו החכם מתערב ונותן לו עצה: תאציל סמכויות אחרת תיבול גם אתה גם העם: וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹהִים. כנראה שהיה בין החתן והחותן קשר מצוין והערכה הדדית כי משה שומע ומבצע: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כך נבנתה מערכת המשפט לעם ישראל, מאז ועד היום: שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת- בית משפט השלום, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת בית משפט מחוזי, ומשה- בית משפט עליון.
מיד לאחר האפיזודה המשפחתית/ משפטית הזאת, יתרו עוזב ועם ישראל מקבל את הדיפלומה שלו: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. והייתם לי סגולה מכל העמים! הנה קיבלנו את התואר. גאים? מאושרים? מרוצים? בינתיים כן וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה. ואז מגיעות ההוראות, המצוות, המשמעות של להיות עם סגולה- עשרת הדברות: לא לעבוד עבודה זרה לאלוהים אחרים, לפסל או לתמונה (אפילו לא לטלפון הנייד!), לא להישבע שבועת שווא, לוותר על עבודה בשבת, לכבד את הוריך (גם אם הם לא מבינים אותך..), לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תשקר, לא תחמוד (כי גם מה שקורה "רק" בתוך הראש נחשב). מי אמר עם סגולה ולא קיבל?
מה זה התואר הזה- עם סגולה? עם טוב יותר, חכם יותר, מוצלח יותר, נחשב יותר? אז זהו שלא.. עפ"י פירוש אור החיים (הרב חיים בן עטר) סיפור ביקורו של יתרו ועצתו מופיע בתחילת הפרשה כדי להזכיר לנו: יש עמים אחרים. חכמים מאיתנו, נבונים מאיתנו, מנוסים מאיתנו. כדאי ללמוד מהם מה שאפשר (כפי שעשה משה). עם סגולה זה לא בהכרח העם הכי חכם. הכי מוצלח. הכי טוב. כדי להיות חכם, מוצלח וטוב צריך לעבוד קשה ולהוכיח את זה. סגולה היא לא הוכחה. סגולה היא מתנה. דבר מיוחד במינו. דבר שניתן לנו בלי שנבקש, בלי שנרצה, בלי שנתכונן. יש בנו כעם, סגולה מיוחדת (למי יש רעיון מה היא?) ובכל אחת ואחד מאיתנו יש סגולה, איכות, יכולת, משהו שרק הוא מסוגל לעשות בעולם הזה, כדי שיהיה לנו יותר טוב, יותר בטוח, יותר יפה, יותר נעים, יותר טעים. אנחנו נבחרנו לקבל את הסגולה הזו, לא לעבוד עבודת אלילים ("אבל בתפקיד ההוא מרוויחים יותר, נהנים יותר, נחשבים יותר"), לא לשקר את עצמנו, לא להרוג אף אחד בדרך, גם לא את האמת שלנו, לא לרצות את מה שיש לעמים האחרים (הסושי של השכן לא בהכרח טעים יותר), לכבד את המקום שממנו באנו, ולדעת לעצור לפעמים.
הקריאה בפרשה מאד מרגשת אותי ומעוררת אותי לחשוב: מה הסגולה שלי? אני אישה, יהודיה, אמא, מורה. אלה המתנות שקיבלתי. אלו הסגולות שלי. האם אני מסוגלת לממש את סגולותיי? כאן נכנסת הבחירה החופשית שלי: אני יכולה להתעלם מהן, לטשטש אותן, להחשיך אותן, לסגור את עצמי בפניהן. ומה יקרה אז? איך יראו חיי? ואני יכולה להיפתח בפניהן, להכיר אותן,להתמסר להן, לתת להן להאיר. ואז? איך יהיו חיי? איך תראה סביבתי? בכל שנה אנחנו מוזמנים מחדש להתרגש, להתפעם, לראות את המראות ואת הקולות של מעמד הר סיני, השופר והעשן והלפידים. להתמלא יראה לקדושה שבחיינו ולהיזכר: הייתם לי סגולה. בואו נחייה את חיינו לאור סגולתנו. שבת שלום.