יתרו כהן מדין חותן משה פותח את הפרשה ונותן לה את שמה. הפרשה בה עם ישראל מקבל לראשונה בחייו את ייעודו, תפקידו בעולם והדרך להגשמה: עשרת הדברות. עשרת הדיברות התקבלו לא כתובים על סלע, לא חקוקים ביד משה, אלה כאשר כל העם עומד רועד לפני הר סיני, רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן ושומעים מפי משה דברי אלוהים חיים. "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר": עשר דיברות. כולן מופנות אל האדם היחיד. מורות לו את הדרך לחיים מתוקנים, ערכיים, מכבדים ומאוזנים. חמש דיברות בין אדם לאלוהיו וחמש דיברות בין אדם לחברו. אני רוצה לדבר על הדיבר החמישי, המעביר אותנו מן השמיים אל הארץ, מן האלוהי לחברתי והוא:
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ
מתן כבוד להורינו הוא הארובה לחיים ארוכים. כך נאמר.
אבל מה הקשר? אם אזמין את הורי לארוחת שבת או אבוא לבקרם, אם אלווה אותם לבדיקה בבית חולים או אטפל בהם זמן חוליים, זה יבטיח לי חיים ארוכים? יש אנשים שיגידו שזה מקצר את חייהם. אז מה משמעות הכבוד אליו מכוון הדיבר ואיך הוא משפיע על חיי?
בזמן לימודי חשיבה הכרתית התוודעתי להבדל בין הילדה ללומדת. יש זמן ילדה (גם אם היא בת יותר מארבעים), זמן בו היא כועסת על הוריה, מבולבלת מולם, מעורבבת איתם, עונה להם בקוצר רוח ובחוסר הבנה. ויש זמן לומדת, זמן בו היא עומדת מול הוריה, מסתכלת, מבינה, אינה עונה למיותר, נותנת מחום ליבה, מדייקת באמת. כל חיינו אנחנו מפנימים את דמויות הורינו בתוכנו, רוצים את אהבתם, את אישורם, את הסכמתם, קבלתם המוחלטת. לא תמיד זה מתאפשר. לפעמים הם טועים, לפעמים הם אינם, לפעמים הם מצרים את צעדנו מתוך דאגה, לפעמים לא קשובים מתוך העומס שלהם. בדיוק כפי שאנחנו לפעמים טועים כלפי ילדינו ולא תמיד זמינים באופן טוטאלי, פיזית או רגשית. המקום הזה, בו אפשר להתפייס עם הורינו, לקבל אותם כפי שהם, בלי כעס, טענות וביקרות, הוא המקום המכבד. זה אותו מקום שמקבל גם את עצמנו עם כל טעויותינו, בלי כעס טענות וביקורת, מקום המכבד את עצמנו. תיקון מול הורים מאפשר לי למצוא את עצמי מחדש. לא עוד הילדה המרצה/ החלשה/ הבודדה/ הכועסת, אלא אישה חזקה, ממוקדת, בעלת כוחות ויכולות, רצונות ותשוקות. אישה שקיבלה מהוריה חיים, כישורים, ותנאים ככל שיכלו לתת לה, ומאלוהיה את הזדמנות להפוך את החיים האלה למשמעותיים וטובים עבור עצמה ועבור הזולת.
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לכבד, לתת את כל כובד המשקל למקום ממנו באתי, לחיבור לעברי, לשורשים באדמתי, כדי שאוכל לצמוח ולגדול, להאריך ענפים ולהצמיח פירות מתוך האדמה, מתוך ההזדמנות אשר קיבלתי מאלוהי.