פרשת חוקת מתחילה עם חוקת התורה שהיא מצוות פרה אדומה ואח"כ עוברת לסיפור מי המריבה. מצוות פרה אדומה עוסקת בדיני טומאת המת וטקס הטהרה הנדרש. מי המריבה עוסקת בסיפור הידוע: ומשה הכה בסלע ויצאו ממנו מים. לכאורה שני עניינים שונים זה מזה, כששניהם מורכבים ולא פשוטים על שני הנושאים האלה התעכבו הפרשנים, דורשים ומסבירים אבל בשני המקרים התקשו להסביר באמת מה העניין: מהי הפרה האדומה ומהו הטקס המשונה הנעשה כדי להיטהר מהמת ומהו בעצם חטאם של אהרון ומשה שמצריך עונש נורא כ"כ- איסור על כניסתם לארץ. בהמשך עוסקת הפרשה בפרידתם של בני ישראל משני מנהיגיה הגדולים: מרים ואהרון אשר מתים במדבר ונקברים שם ובתחילת כיבוש הארץ מידי האמורי והבשן.
הפרשה עוסקת במספר עניינים, אבל ממבט-על אפשר לומר שהיא עוסקת בחיים ובמתים. כיצד לחיות את החיים וכיצד לנהוג במתים. נתחיל מההתחלה (או אולי מהסוף): היחס אל המת. בניגוד לתרבות מצריים אותה הכירו בני ישראל, בה קידשו את המת, חנטו ושימרו את גופתו, התורה רואה בגופת המת את הדבר הטמא ביותר. כל הלכות פרה אדומה באים להדגיש כמה טמא המגע עם המת וכמה מסובך להיטהר ממנו. הלכות הקבורה היהודית עד היום מכוונים לכך שהגופה תכלה מהר ככל האפשר ומכוונות כנגד פולחן המתים. כשהנשמה עוזבת את הגוף, הגוף חסר משמעות. כך מרים נשארת במדבר וכך גם אהרון שנקבר בהר ההר. הגופה נקברת, העם מתאבל וממשיך בדרכו. החיים חשובים יותר.
ומה מייצג את החיים? המים. מרים נפטרה ואיתה כלו המים. נשאר עם צמא, כועס, מתוסכל ומתלונן. הפניה לה' נענית בתשובה: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.
"והוצאת להם מים מן הסלע"- איך מוציאים מים מסלע? איך מוצאים חיים במקום קשה ויבש? איך נותנים ביטוי ללחלוחית הרגש מתוך המקום החזק והנוקשה? "קח את המטה.. ודברתם אל הסלע" בעזרת המטה? בעזרת הדיבור? אפשר כך ואפשר כך. אם זה בעזרת המטה זה יגיע במכה, בכאב, בחוזק, בפתאומיות. אולי המים יהיו מי דמעות, אולי הם יהיו מים כואבים, מים מרים, מי מריבה. ואם זה בדיבור? אלו מים אפשר להפיק בעזרת הדיבור? אני חושבת שמי מעין צלולים, מרווים, מרעננים, משמחים. בעזרת הדיבור (התפילה?), אומר ה' אל משה ואהרון, הייתם אמורים לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל להביא את הקדושה אל העם. בעזרת הדיבור, אומרת לנו התורה, אתם יכולים להגיע למקומות עמוקים, קדושים, מחיים, גם בסלע נפשו של האדם. והסלע? מה איתו? מה הוא מרגיש כשהוא מקבל מכה ועוד מכה? איך זה להיות סלע איתן שצריך לחטוף מכות כדי להפיק מים?אני פונה אל עצמי ושואלת: האם נדרשות מכות כדי להביא את רגשותייך, מאווייך, כוח החיים שלך לידי ביטוי? אולי אפשר גם בדיבור להפיק מעצמך מים מתוקים?
הבחירה של ה' ברורה. הוא מודיע לאהרון ולמשה יֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.
הפרשנים מתאמצים מאד למצוא הסבר הגיוני לחומרת העונש כשלא ברור לגמרי מהו החטא. ואני אומרת- אולי אין הסבר הגיוני? אולי המוות מגיע אלינו לא בדרך הגיונית? אנשים צעירים בשיא חייהם מתים ואנשים זקנים וחולים ממשיכים לחיות בסבל רב, אנשים נפלאים נפגעים ורשעים גמורים משגשגים, האם יש הסבר? לא. לפעמים אין תשובה טובה לכל השאלות. משה ואהרון יודעים מראש את גורלם, וגם הם לא מתווכחים. הם מקבלים. אהרון מעביר לבנו את בגדי הכהן הגדול, נפרד מהבן, נפרד מהתפקיד נפרד מהחיים, והעם ממשיך במסעותיו.
הקריאה בפרשה מזכירה לי מאד את הפסוקים שנקרא בעוד כשלושה חודשים (בפרשת ניצבים): רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע..... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
ובחרת בחיים, בחר להיפרד מן המתים, כי החיים מקודשים. ובחיים אפשר להגיע אל המים המרווים בעזרת הדיבור המקרב, או להשיג מי מריבה בכוח הזרוע. הבחירה בידינו, התוצאות עלינו. השבוע אני מתפללת שאדע למצוא מים במדבר, שמי המעין המפכים ימצאו את דרכם החוצה בקלילות ובטבעיות ויביאו איתם את ההתקרבות והאהבה, מתפללת שלא אזדקק לכוח הזרוע, למריבה, לכאב, כדי להישאר בחיים ולהמשיך בדרכי.
שבת שלום.