השבוע אנחנו קוראים פרשה המתחילה במוות (של שרה אימנו) ומסתיימת במוות (של אברהם אבינו ושל ישמעאל) ובתווך מתגלה לעינינו השידוך הראשון בעולם.
אברהם דואג לבנו הרחוק ממנו, בנו הסגור שאינו מתרחק מאוהל אמו, שאינו יוצר קשרים חברתיים או זוגיים. אברהם יודע שמיצחק תבוא הברכה להיות לגוי עצום ורב ומחליט לא לחכות לעוד נס משמים אלא לעשות מעשה.
הוא שולח את עבדו הנאמן למשימת חייו- לחזור אל ארץ מולדתו, חרן, ולהביא משם אשה לבנו יצחק. העבד מקבל על עצמו את המשימה ועומד בה בהצלחה: פוגש את הנערה טובת המראה ורבת חסד, מגלה שהיא ממשפחה טובה ועכשיו רק נותר לסכם את התנאים. פה הדברים קצת מסתבכים, משפחת בתואל לא ממהרת להיפרד מהשליח רב הנכסים ומהבת ומנסה למשוך זמן. כשכל הטיעונים לא מתקבלים הם מנסים טיעון נאור וחדשני: וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ.
הנערה תחליט. אני נוטה לחשוב שלא מדובר במשפחה שוויונית ופתוחה אלא בהשערה שלהם שהנערה בוודאי לא תרצה ללכת עם זר גמור לארץ לא ידועה. ופה רבקה מפתיעה ובוחרת בדרך היחודית לה: עצמאית, דעתנית נועזת.
רבקה עונה במילה אחת: אלך ובכך ממשיכה, ללא ידיעתה, את דרכו של חמה לעתיד, שגם עזב ארץ, מולדת, בית ומשפחה והלך אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ .
רבקה מוכנה. היא מוכנה לראות את הנס (זר מוחלט ובעל נכסים נקרא לפניה בדיוק כשבאה לשאוב מים), היא מוכנה לשמוע את הקריאה (הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה) היא מוכנה לקבוע לעצמה את עתידה.
כשאני קוראת את מעשיה של רבקה אני נזכרת במילים שהאדמו"ר הזקן קבע שיש לומר לפני התפילה:"הריני מקבל עלי את מצוות הבורא ואהבת לרעך כמוך".
רבקה מקבלת עליה לכבד את הזר, להשקות את צאנו, להזמינו לביתה ולמשפחתה. היא מקיימת לגמרי את מצוות החסד של ואהבת לרעך כמוך, כמו אברהם אבי בעלה אותו לא פגשה מעולם.
רבקה מקבלת עליה לצאת למסע לטובת עתידה. בסוף המסע היא פוגשת את יצחק והוא, הסגור, הבודד, הכאוב, האָבֶל, מקבל על עצמו את המצווה הגדולה מכולן- לאהוב אותה. הוא מסכים לפתוח בפניה את ביתו ואת ליבו באהבה שמרפאה את כל הכאבים.
יצחק ורבקה מלמדים אותי השבוע לראות ולקבל באהבה וברצון את המגיע לפתחי: הזמנה שמוצעת לי, אורח מוזמן ולא מוזמן, אתגר, חידוש וגם אפשרות לפתיחת הלב . לקבל על עצמי לאהוב, לסלוח, להסכים, להאמין.
שתהיה שבת טובה,
סיגל.