איזה פרשה מתוקה יש לנו השבוע. הדמויות הראשיות (אברהם ושרה) מפנות מקום לשחקני המשנה ואנחנו נהנים מבאר מים שופעת, נערה טובת מראה, מתנות ומגדנות, הסכמה ואהבה.
כשאני קוראת את הפרשה עולה בי המילה: דיוק. אברהם שולח את עבדו לחפש ליצחק אישה ונותן לו הוראות מדויקות: "אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק." וכשאליעזר העבד מגיע לנחור הוא מדייק את הבקשה עוד יותר: " וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי." הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש וזה מה שהוא מצא. כשאליעזר מבקש את ידה מידי אביה ואחיה הם מסכימים ִוגם מוצאים לנכון לשאול את פי הנערה (פעם ראשונה ואחרונה בתנ"ך?) ובסוף המסע רבקה ויצחק מתחברים, אוהבים ומוצאים נחמה. בפרשה הבאה שוב יתחיל בלגן אבל לרגע קט, השבוע, אפשר לנוח. עבד אברהם מדייק בבקשתו, רבקה מדייקת במעשיה, משפחתה מדייקת במתן רשות לנערה להחליט ויצחק, זכה מכל התהליך באשה המעוררת בו אהבה וניחומים. הדיוק מתפשט.
מה אני לוקחת מפרשת השבוע הזו? את הדיוק ברצון. כאשר הרצון שלי מדויק, מחובר למחשבה הטובה וללב הטוב, מגיע בדיוק מה שרציתי. עכשיו החוכמה היא לזהות את זה, להודות לזה, לתת לזה מקום ולקבלו באהבה.