פרשת חוקת, אותה אנו קוראים השבוע, היא קפיצת זמן. תוך פסוק אחד היא מעבירה אותנו 37 שנים קדימה, ממרד קורח ועדתו מיד אחרי פרשת המרגלים, עד למות אחרוני דור המדבר ובראשם מרים ואהרון. בפרשה זו אנחנו חוברים לעם ישראל כשהוא עם נוודים וכבר לא עם עבדים. כשהוא עם שנלחם וכובש, עם שמתלונן על כך שלא נכנס לארץ ולא על כך שיצא ממצרים,עם שמתכונן לרשת את ארצו ללא פחד. עם ישראל הצעיר והמשוחרר היה בטוח שהנה הוא נכנס לארץ כנען, אך אז התברר לו שאינו יכול לעבור דרך ארץ אדום ושאינו יכול לכבוש אותה (זו ארצו של עשו, אחי יעקב) ושהנדודים לא תמו. כמו שכתב יענקלה רוטבליט : "עם האור נוסיף ללכת הלאה עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם" עליו להמשיך ללכת במדבר הצחיח עוד מספר חודשים. קשה, מאכזב, לא ברור. עם ישראל נמצא בתקופת מעבר. תקופת מעבר היא תמיד תקופה מבלבלת. אנחנו כבר לא ועוד לא. כבר לא עם עבדים ועוד לא עם חופשי בארצו. כמו בזמן מעבר בין עבודות, בין מערכות יחסים, בין מצבים שונים בחיים כשכל מה שאני יודעת כבר לא רלוונטי ועוד לא למדתי כלום. זהו זמן של חוסר וודאות גדול, פחד, נטיה לייפות את כל מה שהיה ולהיאחז במוכר וידוע, גם אם אינו רלוונטי יותר. מה עושים בין לבין? בתווך? מה יעשו בני ישראל בין סוף הפרשה הזו כשהם חונים בערבות מואב ועד לזמן כיבוש הארץ בעוד מספר חודשים? בלימודי חשיבה הכרתית אנחנו לומדות שהזמן הזה שבין לבין נקרא זמן המתנה. זמן שבו יש אפשרות ליצור נקודת חיבור חדשה עם עצמי, זמן להקשבה ולהסכמה. הסכמה לשחרר את מה שאיננו (בפרשה שלנו אלו הם מרים ואהרון המנהיגים הרוחניים, שאינם עוד, הציפיה להיכנס לארץ דרך אדום שלא התממשה), להתבונן בעצמי החדשה, בכוחותיי, ביכולותיי (עם חזק שיכול להילחם עם אויביו ולנצחם). זמן המתנה הוא זמן מאד משמעותי, זה הזמן בו מבשילים הרעיונות החדשים, ההבנות החדשות, בו מתחזקים לקראת הדרך החדשה. לפעמים קשה להישאר בזמן המתנה, לפעמים רוצים כבר לדעת התשובה ולהמשיך הלאה, אבל זהו חלק מתהליך ההגעה. מאחלת לנו שנדע להמתין, להיות בתווך, לשהות בתוך מה שמתאפשר, כדי להמשיך חזקים ובטוחים. שבת שלום
top of page
bottom of page