פרשת חוקת

השבוע בפרשת חוקת אנחנו פוגשים את החיים על כל מורכבותם: פרידה, מוות, אֶבל, כעס, תסכול, מלחמה, אכזבה, קוצר רוח וגם הצלחה, ניצחון, שירה, שמחה.

ההתמודדויות הקשות והמתסכלות תופסות יותר מקום בפרשה מאלה הקלות והמשמחות, אולי כמו בחיים. מרים מתה ועם מותה נעלמים המים וגובר הצמא, העם סובל ומתלונן, משה האבל והכאוב מאבד את סבלנותו, מכה בסלע פעמיים ונענש פעמיים: הוא יקבור את אחיו האהוב במדבר וגם הוא עצמו, כמו כל דור המדבר לא ייכנס לארץ המובטחת. העם מבקש להתקדם במסע ופונה למלך אדום בבקשה לעבור בארצו ונתקל בסירוב. הוא נאלץ להאריך את מסעו, עוד כמה שבועות בדרך הארוכה אל הארץ המובטחת.

מוכר לכם? התסכול, האכזבה, השינויים שלא ביקשנו ופוגשים אותנו הכל פעם מחדש.

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ. רש"י מפרש פסוק זה: "קיצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך ליבו לגור, שם אותו הצער".

הנפש קצרה כשאין לי מקום לקבל ולשאת את מה שקורה לי, את הטורח הזה שמשנה לי את התוכניות ומפר את היום יום שלי. כשאני פוגשת את החיים במלוא עוצמתם, לא תמיד יש לי מקום ויכולת לשאת אותם והצער תופס מקום בלב.

מורתי ימימה אביטל זצ"ל קוראת לזה לב סגור. הפחד, העצב, הדאגה, האכזבה סוגרים את הלב והוא נהיה צר. אין מקום להיות בשמחה, בנתינה, באהבה.

הדרך שמציעה ימימה אביטל להתמודד עם קוצר הנפש הזה הוא "ההסכמה לחיות בהסכמה". ימימה מזמינה אותנו לנסות דרך אחרת, לא התנגדות וכעס על מה שקורה או על מה שאני מרגישה, אלא הסכמה.

קבלת המציאות, קבלת מה שאני יכולה לעשות במציאות הזאת, קבלת מה שהאחר יכול.

כשאני בהסכמה למה שאני, אני לא כועסת על עצמי שאני כועסת, לא מאוכזבת מעצמי כשאני מאוכזבת, לא שופטת את עצמי על שאני חלשה, עייפה עצובה. אני גם לא כועסת על אחרים או על החיים. אני יכולה לבדוק מה אני כן יכולה לעשות: להמתין, לקבל, לתת לעצמי רגש טוב. אז מתחילה תנועה של התקרבות, אז נמנע המאבק והמלחמה הפנימית והחיצונית, אז נפתח קצת המקום הצר. אז, אולי, אני יכולה אפילו להתחיל להתקדם אל הבאר, אל מקור המים ולמצוא בתוכי את מילות השירה.

השבוע אני לומדת מהפרשה שהדרך ארוכה ומתמשכת, לפעמים מתמשכת מאד. הפרשה מזכירה לי שהדרך המתמשכת הזו תוביל אותי בסופו של דבר אל הארץ המובטחת ותלמד אותי בינתיים איך להסכים לחיות את החיים.

שבת שלום