פרשת השבוע נקראת "וישב" ונפתחת בפסוק וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. הפסוק הזה אצלי מיד מעורר אסוציאציה לפסוק מספר מלכים המתאר את החיים בימי שלמה המלך: ”וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ".
רק שהפעם ה"וישב" לא נגמר בבטחון ושלווה, כי אם בהתחלה של מאבק חדש, מאבק טרגי מאד. פרשת וישב היא הפרשה הידועה כ "יוסף ואחיו" ומגוללת את הסיפור הקשה של קנאת האחים בביתו של יעקב, קנאה שהביאה לשבר גדול במשפחה ובעצם זרעה את הזרעים לגלות הגדולה של בני ישראל מארצם.
לאחרונה קראתי טקסט של ניסים אמון בו הוא מעלה את השאלה: מה היה היחס של ההורים בבית שבו גדלתי לחבריהם. האם החברים היו משמעותיים, אנשי סוד, חלק ממשענת רגשית או שמא גדלתי בבית בו ושומרים על מרחק רגשי ולא מכבסים את הכביסה בחוץ. בדבריו הוא מכוון לקשר בין הדוגמה שנראתה בבית ההורים לבין היכולת של פתיחות תקשורתית ואינטימיות רגשית באדם הבוגר.
חשבתי על השאלה הזו בהקשר של פרשת השבוע, חשבתי על הבית בו גדלו ילדיו של יעקב. מה הם למדו מאביהם המהגר, שנאלץ להתאים עצמו לסביבה במניפולציות שונות? האם הם למדו פתיחות או חשדנות? קבלה או דחיה? שיתוף או התבודדות?
הטקסט בפרשה מספר על מילים של שנאה, קנאה, דברים הקשים הנאמרים ליוסף בפניו וגם מאחורי גבו, ומסכם בפסוק: וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.
אביו שמר ולא התערב, שמר ולא דיבר עם בנו האהוב, עם הבנים האחרים, שמר בליבו ולא שיתף אף אחד.
המקום השמור הזה, הבודד הזה, מה תפקידו? האם הוא שומר עלי? האם הוא מחזק אותי, או שמא זה מקום של פחד. פחד מה יהיה אם אחשוף את רגשותיי, את מחשבותיי האמתיות. פחד שאראה בחולשותיי, בחוסר השליטה שלי? ואולי זהו חוסר אמון כללי בעולם החיצוני המאיים.
הבנים של יעקב גרו בבית שותק. בית שלא מנהל דיאלוג עם הכאב, הפחד, הקנאה, השנאה.
לגדול בבית כזה מלמד אותך לעטות שריון על ליבך, לקבור עמוק עמוק את עצמך ולהראות לעולם תמונה שיקרית. תמונה של "הכל בסדר".
מסתבר שזה יכול לעבוד אבל לא לזמן רב. מתי שהוא המבנה השקרי הזה מתמוטט, מתפרק, מתגלה בחולשתו.
כשהרגשות המבעבעים מתפרצים אין דרך חזרה. כשהאחים מגלים שיוסף נעלם הרצון שלהם להתנקם בו מתחלף בחרדה, חרטה ובכאב, הם לא באמת רצו להרוג את אחיהם, הם רצו להרוג את הקנאה שלהם, את הכאב שלהם, את מי שגרם להם להרגיש פחותים. כשיוסף נעלם, כל הרגשות האלה לא נעלמו יחד איתו, להיפך הם רק התעצמו. השקר הלך וגדל ונוצר במשפחה שבר בלתי הפיך.
הפרשה מלמדת אותי השבוע כמה חשוב לדבר. לדבר על מה שמפריע לי, להתעמת עם הכאב שלי, לא להגיע למקום בו אני רוצה את רעתו של האחר למען טובתי, כי אין שם שום טובה עבורי. הפרשה מלמדת שחיים בהסתרה גורמים להסתגרות, הם מחלישים, מרחיקים ועלולים להיות הרסניים.
השבוע אני אומרת ליעקב ובני משפחתו (וגם לעצמי) את מילותיו של אריק אינשטיין:
"תן לצעוק, תן ללמוד, תן לצחוק ותן לשמוע.
תן לחיות ותן לטעות תן לעצמך לסלוח.
פשוט לאהוב."
שתהיה שבת שלום