פרשת השבוע נפתחת (פסוק ב') במשפט: ." אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן."
אלה תולדות יעקב ומיד מתחיל סיפור יוסף. ליוסף 10 אחים גדולים, מאב אחד ואמהות שונות. האחים כבר גברים, בוודאי נשואים, עסוקים בעסק המשפחתי. ויש להם אח קטן, מפונק, גנדרן, מעצבן, שחצן. הם שונאים אותו, לא מדברים איתו ובסוף מנצלים את ההזדמנות הראשונה להיפטר ממנו.
אלה תולדות יעקב: ליעקב 12 בנים, שמנוהלים על ידו. מנוהלים ע"י האהבה שהוא נותן או מחסיר מהם, האהבה, תשומת הלב, הנתינה, הקשב. כל אלה נתונים באופן סלקטיבי ל"בן הזקונים" (למרות שאחריו יש בן נוסף). הפינוקים הבוטים, היחס המועדף, ההתנשאות של יוסף, מרעילים לאט לאט את לב האחים.
יוסף לא מתרגש, הוא מחובר מאד לעצמו, למעמד המיוחד שלו, לחלומות שלו המחזקים את המעמד הזה. יש בו יושר שצורם לעין ולאוזן.
ומה עושה יעקב? מה תפקיד ההורה כשיש קנאה, כשאחים לא מדברים?
האם הוא ממתן את הבעת האהבה המיוחדת ליוסף? האם הוא משבח את שאר הבנים על עבודתם? האם הוא נותן ליוסף שיעור בהתנהגות חברתית? אולי מנסה לקרב בין כולם, למצוא דרכים לשיתוף פעולה בינהם?
יעקב, בעצמו בן מפונק ומועדף לאמו, לא עושה את כל אלה. הוא מגביר את הייחוד של יוסף ובעקבות זאת את הפירוד מאחיו, פירוד שמביא לשרשרת של חטאים, מעשים שגויים ושברון לב גדול במשפחה.
אלה תולדות יעקב. יצא ממשפחה מסוכסכת ומפולגת, ידע בעצמו שנאה ופחד מאחיו ובנה לעצמו משפחה דומה מאד.
מול הפרשה הזאת אני עוצרת וחושבת על שלושת ילדיי, כל אחד ואחת יחיד/ה ונפלא/ה ואהוב/ה בזכות עצמו/ה. חוזרת ומזכירה לעצמי את התכונות הנפלאות המיוחדות של כל אחד מהם, שלרגע לא אחטא ולא אתבלבל ולא אסונוור מהצלחה של אחד או מיופיו של השני או מחוכמתה של השלישית (ולהיפך..) על חשבון האחר.
בעקבות הפרשה אני מתפללת שבביתנו ישלטו האהבה, הצחוק והקבלה על פני השקרים, החרמות והקנאה ושהלבבות יהיו קרובים ומחוברים גם אם הדרכים תהיינה שונות ומרוחקות.
שבת שלום