וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
פרשת וירא היא פרשה מורכבת וכואבת. היא מתחילה בקבלת פנים ולב פתוח של אברהם לשלושת המלאכים המבטיחים לו בן, ומסתיימת בציווי האלוהי להעלות את הבן הזה לעולה. לאורך כל הפרשה אנחנו פוגשים סיפורים קשים ומזעזעים: שריפת סדום, גילוי עריות בין לוט ובנותיו, מסירת שרה למלך גרר, שילוח הגר וישמעאל ובסוף הניסיון הגדול קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. קשה לי הקריאה בפרשה, קשה מאד. אני רואה בעיני דמיוני את המתרחש והלב מתכווץ, השכל מתקשה לקבל, והרצון להתקרב למילים לא נענה. כשאני לא מוצאת תשובה במילותיה של התורה אני יודעת שאני חסומה. יודעת שאני לא מצליחה להקשיב באמת. להקשיב לאמת. אני גם יודעת שכאשר אני לא נעצרת בפני מה שלא נראה לי, אלא מסכימה להקשיב באמת אז אני יכולה להתקרב באמת ואז מגיעה התשובה. פרשת וירא מלמדת אותי על ההקשבה ועל ההבדל בינה ובין הראיה. בפרשת וירא יש כמה דוגמאות של הקשבה ושל חסימה בהקשבה. אברהם יודע להקשיב, את זה אנחנו יודעים כבר מהרגע הראשון. הוא שומע את הקול האלוהי והולך, שומע את הקול האלוהי ומל את הגברים במשפחתו, שומע את הקול האלוהי וגם עונה לו. בפרשה הזו ה' פונה לאברהם ואברהם פונה לה'. יש בניהם דו שיח פתוח. גם שרה קשובה. היא קשובה לקול פנימי שמחובר לקול האלוהי ובוחרת במילים שקשה לאברהם לשמוע וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. אברהם לא יכול לשמוע את המילים האלו, הוא רואה את הסבל והקושי שיגרמו מהן וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. הוא זקוק לערוץ הקשבה משלו לקול האלוהי, הקול שמדבר ישירות אליו: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ גם הגר, הפגועה, המבוהלת, הכועסת, הדואגת מצליחה להקשיב ולשמוע את קולו של מלאך האלוהים, היא שומעת את שעליה לעשות ואז גם רואה, רואה את המעיין. בספר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" אומר הנזיר לתלמידו: "אברי החושים שלנו אוהבים להטעות אותנו, והעיניים הן המתעתעות ביותר. הן מפתות אותנו לבטוח בהן יתר על המידה. אנחנו מאמינים שאנחנו רואים את העולם הסובב אותנו, אבל מה שאנחנו קולטים הוא רק השכבה העליונה. אנחנו חייבים לתפוס את מהות הדברים, את עיקרם, ובזאת העיניים הן יותר בגדר מכשול." הראיה היא מוגבלת לכאן ועכשיו, ההקשבה מאפשרת להגיע למקומות עמוקים יותר ורחוקים יותר. אברהם שומע את הקול אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה הרבה לפני שהוא רואה את האיל בסבך. הגר שומעת את דברי המלאך ורק אח"כ מוצאת את המעיין. כשיש הקשבה אמיתית ונקייה לקול האלוהי, הפנימי, אז התשובה ברורה, מהירה וקצרה: הנני. הנה אני, הנה היעוד שלי, הנה הדרך שלי, הנה הדבר הבא שעלי לעשות. הקשבה כה מדויקת ומאפשרת משחררת מכל הבלבול שהראיה מייצרת, מהטעויות האופטיות שנגרמות לנו בגלל ראיה מעוותת, קצרה, יחסית, רגעית. פרשת וירא מעמידה בפני אתגר. לא להיעצר בפני איך שהדברים נראים, בפני הגלוי לפני כאן ועכשיו. לא להתפתות להנאה הרגעית, לשקט הרגעי, לייאוש הרגעי. היא מזמינה אותי להקשיב יותר רחוק, יותר עמוק. להקשיב לקול שלא נראה. לקול שאומר לפעמים את ההיפך ממה שאני רגילה, ממה שהסביבה מצפה. היא מזמינה אותי לנסות לזהות את קולו של ה', את הדבר שהוא רוצה ממני. לאונרד כהן, זכרו לברכה, כתב את השיר הנפלא If it be your will .הוא מתחיל כך (בתרגומו של גבריאל בלחסן ז"ל): אם יהיה זה רצונךָ לא אדבר עוד לעולם וקולי יידום כמו שכבר נדם לא אדבר עוד לעולם אשמע רק לקולךָ עד אשר תקרא בשמי אם יהיה זה רצונךָ
אני מבקשת שאדע להקשיב ולשמוע את רצונו, להקשיב ולשמוע כשיקרא בשמי, לדום כשאין זה זמני לדבר, ולומר הנני, בלב שלם. שבת שלום.
מקדישה את השיר לזכרם של גבריאל בלחסן ולאונרד כהן