השבוע אנחנו מתחילים חודש חדש וגם חומש חדש, יחד עם הנחיות חדשות ומצב עולמי ופוליטי חדש. הכי מתאים לראש השנה המקראי, חודש ניסן, ראש וראשון לחודשים.
חומש ויקרא מכוון ברובו לכהנים, יש בו הוראות מפורטת איך להקריב את סוגי הקורבנות השונים, הוראות שכביכול הכי לא רלוונטיות למציאות חיינו. אנחנו לא מקריבים קורבנות של בע"ח או עוגות סולת, אנחנו לא עולים לבית המקדש, אין בכלל בית מקדש, שבט לוי והכהנים שבתוכו לא חי בנפרד מכל העם, ובסה"כ אנחנו נכנסים לחומש מאתגר. איך אפשר למצוא חיבור רגשי בשבעת השבועות הבאים לפרשות השבוע שב"ויקרא"?
אבל כל זה כביכול, כי הרי אין דבר מדויק יותר מהפרשה לשבוע, לחודש, לתקופה.
ראשית, המילה קורבן נתפסת אצלנו כמקום של סבל, של דיכוי, של עונש ללא עוול. אז במובן הזה אפשר לראות שכולנו כעת קורבנות של וירוס הקורונה המסתורי הזה. סובלים, מדוכאים, מוכרחים לפעול כנגד רצוננו ולצערנו יש גם קורבנות ממש.
אך אם נצא מההגדרה ה"פולנית" למילה קורבן ונקרא בפרשה נבין שקורבן הוא נתינה מרצון וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם. אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'.. נתינה של הרכוש החשוב לנו ביותר (מן הבקר, הצאן, העוף או החיטה). כאן המקום להזכיר שהקורבנות האלו אליהם מצווים בני ישראל החליפו את הקורבנות שהיו נהוגים בעמים האחרים, קורבנות אדם. ובכן, האדם מרצונו מקריב, מוותר, מוסר את מיטב התוצרת שלו לקב"ה. והנה הזמנה להסתכל על המצב שלנו היום: אנחנו מוותרים על מיטב נכסינו. חלקנו על מקום העבודה, על סמלי הסטטוס כמו טיסות ומכוניות מזהמות, על התשוקות שלנו לבידור, להנאה, לקניה ואפילו על הרצון הבסיסי למגע. אנחנו מקריבים קורבנות עכשיו. האם אנחנו עושים זאת מרצון? מהסכמה? מלב פתוח? מתוך תודה?
המילה קורבן מגיעה מהשורש ק.ר.ב להתקרב. דרך הקרבת הקורבן מתקרב האדם לעצמו, לאלוהיו, למהות קיומו. אבל לנו אסור עכשיו. רק לא להתקרב! והנה הזמנה נוספת שאני קוראת בפרשה השבוע. הזמנה להתקרבות אחרת. אחרי שנפרדתי מכל הדברים שהגדירו אותי (סטטוס מקצועי, כלכלי, משפחתי), אחרי שנפרדתי מכל הדברים שמילאו אותי (בידור, תנועה, מגע) אחרי שנפרדתי מכל העשיה מחייבת (לנסוע לעבודה, לעמוד בזמנים, לעמוד בתחרות, להצליח, להוכיח) עם מה נשארתי? עם עצמי. יש כאן הזדמנות נדירה ואולי חד פעמית להתקרב למי שאני בלי הסחות, בלי בריחות, בלי שקרים ואשליות. מי אני כשאני נשארת לבדי? מה יש לי כשאני רק עם עצמי?
בשבעת השבועות הבאים כשנקרא בספר ויקרא יש לנו תרגול מיוחד גם דרך פרשת השבוע וגם בחיי היום יום. התקרבות חדשה, מציאות חדשה, הסכמה חדשה.
מתפללת שנמצא את הסכמת הלב לקבל, ליישם, להתקרב,
שבת שלום מסוג אחר וחודש טוב