הפרשה הראשונה שאנו קוראים בחודש ניסן היא פרשת ויקרא, הפותחת את חומש ויקרא.
בחודש זה, ראש וראשון לחודשים, ראש השנה היהודי המקורי, אנו מתחילים לקרוא את החומש שהוא תורת הכהנים. חומש זה נוגע בחלקו הגדול בדינים ובמצוות הנוגעים לכהנים: עבודת הקודש של בית המשכן, הקרבת קורבנות ודיני טומאה וטוהרה. מעניין לראות את הקשר בין חודש ניסן לבין תורת הקורבנות. הלילה שבו יצאנו ממצרים נזכר בתורה כזבח פסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". העלאת קורבן בערב פסח היה המנהג של עם ישראל לציון זכר יציאת מצרים כל עוד בית המקדש היה קיים. לאחר חורבן הבית חכמינו החליפו את טקס הקרבת הקורבן בסעודה ואת תפקיד הכהן החליף המגיד, זה שתפקידו לספר ביציאת מצרים.
ההגדה החליפה את זבח פסח, התפילה החליפה את קורבנות בית המקדש.
גם היום אנחנו בתקופת מעבר. אחרי שנה של סגירות והתרחקות, אנחנו מוזמנים שוב להתקרב. לצאת מהבתים, לפגוש משפחה וחברים, לשבת קרובים, לחלוק את אותו חלל עבודה, מסעדה, חדר כושר. חלקינו נאלץ להחליף עבודה, חלקנו מחליף מקום מגורים.
אחרי שנה שנזהרנו, שצמצמנו, שנסגרנו אנחנו יכולים להתקרב. ומסתבר שזה לא כ"כ פשוט להתקרב. כדי להתקרב צריך לוותר: על הגדר, על החשש, על השליטה. כדי להתקרב צריך להתחבר: אל האמונה, אל הרצון, אל הקבלה.
אנחנו יוצאים שונים משהיינו אל עולם שהוא שונה משהכרנו. אנחנו צריכים לתת לעצמנו זמן וסבלנות. לשנות הרגלים, לקלף שכבת הגנה, לפתוח מחדש את הלב. לשחרר מה שכבר לא מתאים, לגלות איך אפשר להתקרב ממקום חדש. למשל: פעם הייתי מתחבקת עם כולם, היום חיוך ומאור פנים מחליף את החיבוק. פעם עבודתי היתה חיונית היום התפקיד שלי כבר לא נדרש.
באופן מופלא עם השינוי הפנימי והחברתי מגיע איתו עכשיו גם חג הפסח, חג שמזמין אותנו להסיר את המיותר, לפתוח את התריסים, לאוורר את הפנים, לאפשר לחום להגיע. החג שמזכיר לנו שמעבדות אפשר להשתחרר, מחשבות של יאוש, עצב וכאב יכולות להפוך למחשבות של חסד, שמחה ונתינה. ממצב של איש לעצמו אפשר להתחבר בחזרה לקהילה.
אני מקווה ומתפללת שנצליח לייצר התקרבות חדשה, חיים מחודשים. שנעלה על המזבח את כל הפחדים, סימני הקריאה הצודקים, הגדרות המפרידים ונסלח לעצמנו ואיש לרעהו על הקשיים ועל החסרונות.
שבת שלום