וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר השבוע, בתקופת האביב שכולה התחדשות והתרגשות, ניחוחות ופריחה, חל ראש חודש ניסן ואנו מתחילים לקרוא בספר חדש, ספר ויקרא. ספר ויקרא עוצר את המהלך הסיפורי של יציאת מצרים. הוא עושה הפסקה בתהליך השחרור מהעבדות ומשאיר אותנו ואת בני ישראל למרגלות הר סיני, ליד המשכן המלא בכבוד ה'. לפני שנמשיך במסע, בדרך, לקראת המטרה שלנו- הארץ המובטחת, משה מקבל ספר הוראות חדש. ספר המיועד רובו בכולו לכוהנים, בני שבט לוי, ובו הוראות כיצד לכהן בקודש. פרשת ויקרא הפותחת את חומש ויקרא עוסקת בקורבנות. היא הראשונה מבין פרשות החומש שעוסקת בפרטי פרטים בדרך הקרבת הקורבנות. התפיסה שמביא ספר ויקרא, השונה מאד מהתפיסה המקובלת להקרבת קורבן לאל, היא שהקורבן אינו מיועד לאל כלל. הקורבן מיועד לאדם. אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'. הקורבן יגיע אם האדם ירצה להקריב קרבן לה'. רצון האדם קובע. הוא זה שמחליט, שבוחר, שמבצע. ולמה שירצה אדם להקריב קורבן? למה שירצה להביא מתוך רכושו, מתוך השפע שלו? למה שאדם ירצה להיפרד מהשור הכי טוב, מהכבש, מהעוף או מעוגת הסולת שלו? וכאן מופיע החידוש המדהים של היהדות. הבאת הקורבן נעשית מתוך רצון שלם, אמיתי, מהותי. מתוך רצון להתקרב. האדם חי לו את חייו, בונה את בנייניו. יום יום, עומל, זורע, קוצר. חי בעולמו, מתמודד עם החיים. והחיים שלנו לא פשוטים, לא אז ולא היום. מאיפה הכוח לעבודה הקשה והסיזיפית, מאיפה היכולת להתרומם בכל פעם שנטרף מגדל הקלפים של החיים, מאיפה ההסכמה לקום כול בוקר מחדש? היהדות מציעה לנו תשובה ייחודית. היא מציעה אפשרות לקום כל בוקר מחדש לא מתוך פחד ולא מתוך חובה. לקום מתוך רצון. רצון להתקרב לעבודת הבורא, רצון לחיות בעולמו של הבורא, רצון להתקרב לעצמי בתוך עולמו. רצון להביא את עצמי לידי ביטוי. תורת הקורבנות בעצם מלמדת אותנו שהטוב שלנו בא לידי ביטוי דרך התקרבות. כשאנחנו מרגישים קרובים לעצמנו, קרובים לאלוהינו, אנחנו יכולים לעשות הכול. האדם במהותו רוצה את הקִרְבה. רבות הדרכים להתקרב: אפשר עם שור, עם כבש, עם עוף או עם עוגת סולת. או בתרגום ל2017 : אפשר להתקרב מתוך תרומה כספית נכבדה או מתוך תרומה של עשרה שקלים. אפשר להתקרב מתוך התנדבות קבועה בקהילה או מתוך עזרה חד פעמית, אפשר להתקרב מתוך שירות במשך שנים ארוכות לטובת המדינה או מתוך שירות לאומי של שנה אחת. אפשר להיות אוזן קשבת להרבה אנשים ואפשר לחייך סתם כך לאדם שמולך. בכל המקרים אני מתקרבת מתוך הָקְרָבָה. הקרבה של הדבר החשוב לי ביותר: הכסף שלי, הזמן שלי, הפרטיות שלי, הקריירה שלי. כל אחד והיכולת שלו. הגודל לא קובע. מה שקובע הוא הרצון. וכאן נכנס תפקיד הכהן שהוא יחיד ומיוחד. להעביר את הרצון הזה, הרצון להתקרבות שמגולם במתת הקורבן שהביא האדם, בצורה המדויקת ביותר לאלוהים. איזה תפקיד עדין הוא זה, לקרב בין האדם לאלוהיו, איזו זכות, איזו אחריות. יש להקפיד על קלה כבחמורה, יש לשמור על כללים ברורים וחד משמעיים. שהכוונה, שהתשורה, שליבו הפתוח של האדם יגיע לאלוהיו בצורה המדויקת ביותר. כל כך חשוב הדבר עד שאי אפשר לצאת למסע ללא ספר ההוראות הזה. אי אפשר להתקרב אל הארץ המובטחת כל עוד לא ברור איך להתקרב לאלוהים, אי אפשר להגיע אל המטרה כל עוד אין דרך להתקרב אל עצמי. איזה מזל היה לאבותינו בני ישראל שהיו להם כוהנים המצווים בקודש. המצויים בכל כללי ההתקרבות הנכונה. מה נעשה אנו, בני ישראל במאה ה21 ללא מנהיג שכזה, ללא איש מתווך, ללא חוליה מקשרת? ספר ויקרא מזמין אותי למצוא את הכהן שבי. את החלק שמדייק, שמבין לעומק, שיודע בדיוק מה אני צריכה לתת, לשחרר, להחזיר, לבחור כדי להתקרב. להתקרב לייעודי, לעצמי, לאלוהיי. כשאמצא את המקום המדויק הזה, כשהרצון המהותי לקרבה יתממש ,ארגיש את תחושת ההודיה העמוקה, את השמחה שתעלה לשמים, את הלב שנפתח, את שירת ההללויה. "הללויה וזה השיר עוד יעלה בכל העיר והוא חדש והוא צעיר וחי ושר הללויה." (יענקל'ה גלפז)
שיהיה לנו חודש של שמחה, התקרבות, התחדשות וחָיוּת, חודש טוב ושבת שלום.