השבוע אנחנו פותחים את הספר השלישי בתורה, ספר ויקרא, לא מומלץ לצמחונים ולבעלי קיבה רגישה.
הספר רובו ככולו עוסק בעבודת הקורבנות, על כל טקסיה וחוקיה.
בהיבט ההיסטורי והתרבותי הקרבת קורבנות הייתה חלק בלתי נפרד מהתהליך הפולחני בכל העמים. אבל היום, ללא בית מקדש, כשמעמד הכוהנים אינו קיים והתרבות היא חילונית, אנחנו עומדים בפני האתגר איך להפוך את "ספר הכהנים" הזה לרלוונטי בחיינו.
אחד הדברים שבלטו לי בפרשה היא השוויוניות במצווה. כל אדם שחטא מצווה על הקרבת קורבן, ללא מעמדות וללא פטורים. כל אחד יכול לטעות ולכל טעות יש כפרה: החל מהכהן המשיח, דרך הנשיא ועד לכל עדת ישראל באופן כללי וגם " אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" באופן פרטי. בכל אחד מהמקרים האלה, האדם מקריב קורבן " ונסלח לו".
הקורבן בא לכפר על תחושת האשמה. חטאתי. אם חטאתי כלפי ה' אני מבקש את סליחתו ע"י מעשה- הקרבת הקורבן, אם חטאתי כלפי אדם אחר אני מחויב תחילה לפצות אותו ואח"כ אני מבקש גם סליחה מה'. יש מקום למחילה ביהדות, אפשר לתקן.
ספר ויקרא עוסק בעבודת השם, התקרבות, ע"י הקרבת קורבנות ומעלה בי את השאלות: איך היום אנחנו מתקרבים ( לה' ולעצמנו)? למי אני מקריבה את קורבנותי? בעבור מה? איך היום אנחנו מכפרים על חטא?
מה בין הקרבת קורבנות לאלילים (עבודה זרה) ובין הקרבת קורבנות לה'?
מהו קורבן בשבילי?
אני מבינה את טקס הקרבת הקורבן כטקס המבטא היטהרות נפשית ונכונות להיפרד מחלק שמיותר עבורי ע"י מעשה חיצוני סמלי. זהו ביטוי לתהליך נפשי ולא מכשיר להכשרת חטאים. הקורבן מתואר כרכוש הטוב ביותר ברשותו של האדם (בן בקר, צאן או עוגת סולת, עפ"י היכולת). רכוש, משהו שהאדם קיבל והוא מחזיר לאלוהיו. אין אחיזה בחומר. על איזה דבר שנראה לי יקר וחשוב אני יכולה לוותר? דבר שהגיע אלי אבל הוא לא באמת שלי? האם יכולה לוותר על תואר? מעמד? רכוש? סמלי סטטוס? האם אני מוכנה לוותר על אחיזה בילדי?
ספר ויקרא מלמד אותי שקרבן אמת אינו נתינה לה' בלבד, הוא גם (או בעיקר?) נתינה לעצמי. לתת לעצמי חופש מאחיזות בחומר תמורת סליחה אמיתית.