ניגשים לבניית המשכן. מלאכת בניית המשכן המתוארת בפרשה אינה בעקבות החלטה של מלך או ממשלה או שליט זה או אחר. זהו ציווי אלוהי. ה' בחר להעניק לעצמו מקום משכן ולעמו מקום לזבוח ולהתפלל. ניתנו ההוראות המפורטות, מונו אמנים המלאים חוכמה תבונה ודעת והגיע הרגע. משה פונה אל כל העם בשם ה' ומציע לו להיות שותף בפרויקט הקהילתי הזה. המשכן יבנה מתוך תרומת העם, בחומר, בעבודה בהתגייסות. כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה:
וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ
וכפרויקט שוויוני הפנייה היא לאנשים ולנשים, כל אחד לחוד וכולם ביחד:
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה.
בכל פעם שמוזכר בפרשה "איש", מובא אח"כ פסוק המזכיר "אישה": כך כשמוזכר נדיבות הלב, חוכמת הלב, נשיאת הלב, וכל כך הרבה רצון טוב ונדיבות התגלו בנשים ובאנשים עד שמשה נאלץ לבקש מהם: וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא.
הטקסט התנכי חסכן במילים. לכן, כל כך מרגשת אותי הפניה המפורשת של ה' לנשים, לא כמיותרות, לא כמובנות מאליו, לא כשלוחה של בעל/ אח. שוות ונחשבות. העם, שיצא זה עתה ממצרים, מתחיל לבנות את עצמו כחברה בעלת מנהגים, טקסים, חובות וזכויות. אחד הטקסים עליו קראנו לא מזמן היה חגיגת חציית ים סוף. מסופר לנו שמשה פנה בדברי שירה לה' ומרים יצאה בשירה ובמחולות וכל הנשים אחריה. עכשיו פונים אל הנשים לקחת חלק שווה בתרומה לבניית המשכן. בתקופה בה נכתבו חוקים חברתיים רבים המתייחסים לאישה כחסרת זכויות וכרכוש אביה ואח"כ בעלה, אני רואה בתיעוד דברים אלו נקודות אור הנותנות אפשרות לראות את מקום האישה בחברה היהודית מזווית אחרת: לא בתוך ביתה, לא מאחורי פרגוד, לא שותקת ונאלמת. לנשים בתורה יש מקום. אני מקווה שגם היום, אלפי שנים אחרי שיצאנו מבית עבדים, נוכל אנו כנשים לתפוס את מקומנו באוהלה של תורה באופן שווה בבית הכנסת ובבית המדרש, להשמיע את קולנו, לתרום את תרומתנו, כל אחת עפ"י חוכמת הלב, נשיאת הלב ונדיבות הלב שלה.