"למה לא אמרת שאחותך יפה ממך" הרבה שנים אני כותבת על פרשת השבוע ויותר שנים לומדת אותה. מה שהכי בולט לי בקריאה שלי כבן אדם בוגר את הפרשה, הוא הפער בין הכתוב בתורה ובין הסיפור שנחקק לנו בזכרון. כך למשל בריאת אדם וחווה, שהתרחשה פעמיים, ובאופנים שונים, כך למשל חוה שאוכל מפרי עץ הדעת ולא תפוח, וכך גם הסיפור על יעקב רחל ולאה. כולנו יודעים שיעקב אהב את רחל ועבד 14 שנה כדי לזכות להתחתן איתה ושיעקב אהב את רחל ושנא את לאה. רק שבתורה הטקסט אחר: וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. ויאהב גם את רחל, למה גם? כי אהב גם את לאה. מהפך! את זה אף פעם לא סיפרו לנו בבית ספר. האם אפשר לאהוב גם את זו וגם את זו? יעקב יכול. אז מדוע אנחנו מכירים את לאה כאישה השנואה? בגלל הפסוק:וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, אז לאה היתה שנואה או אהובה? תלוי את מי שואלים. אם נשאל את יעקב, הוא יגיד כנראה שאהובה (יחסית), ואם נשאל את לאה היא תגיד כנראה ששנואה (יחסית), וכל זה בגלל תורת היחסיות, בגלל שרחל היתה אהובה יותר. ה-יותר מייתר את אהבת יעקב ללאה, ה-יותר מוחק את מה שיש לאחת כי הוא פחות ממה שיש לשניה, ה-יותר של האחר הוא האויב של היש שקיים אצלי. אנחנו חייים בחברה תחרותית, הישגית, מקושרים ברשת חברתית שמראה לכולם מה כולם עושים, איך הם נראים וכמה מצליחים. אנחנו חיים בחברה השוואתית ויוצאים מפסידים כל הזמן. היום וגם אז: אמנו לאה סבלה מכך שאחותה יותר אהובה ואמנו רחל סבלה מכך שלאחותה נולדו בנים. לשתיהן היה ממה להנות ושתיהן חיו בסבל. כשאני משווה את עצמי לנשים מסביבי, רואה כמה הן יותר מרוויחות, יותר רזות, יותר מבלות, יותר מצליחות, אני יכולה להרגיש כמה להן יותר טוב ומכאן שלי- לא טוב. היחסיות לא עובדת לטובתי, היחסיות תמיד מחסירה ממני. איך הופכים את ההחסרה להשלמה? אולי ע"י קבלה: יש לי ויש גם לה, אולי ע"י הסכמה: מסכימה לראות ולהנות מהטוב שבחלקי, אולי ע"י החלטה: כמו שיאמר עשו ליעקב בשבוע הבא "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך". יש לי הרבה ואני שמחה בחלקי. כך או כך, הפרשה וגם החיים מלמדים אותי שתמיד אפשר לראות את החסר, שהלב באופן אוטומטי רוצה את מה שאין ושזו הדרך לסבל. שנצליח להימנע מהאוטומט המחסיר ולגדול אל תוך היש הקיים תמיד.
שבת שלום
