פרשת ויצא היא סיפורו של יעקב, סיפור של גלות ושל שיבה. לנגד עינינו הופך העלם הצעיר שנס מהבית כאשר רק מקלו בידו, לגבר בעל משפחה גדולה, רכוש רב, ניסיון חיים וברכה גדולה. נושאים רבים ומרתקים יש בפרשה הזו. השבוע אני בוחרת להתבונן על יעקב הממתין. בפרשה הזו יעקב נאלץ להמתין לא מעט. להמתין לאשה שאהב, להמתין לפרי ביטנה, להמתין שיתקיימו התנאים לעזיבתו את בית לבן. השבוע פרשת ויצא מלמדת אותי על כוחה של ההמתנה. המשורר נתן זך כותב כה יפה: גָּדוֹל הוּא הָאֹמֶץ לְחַכּוֹת מִן הָאֹמֶץ לִשְׁפֹּךְ אֶת הַלֵּב. בִּכְאֵב אֶפְשָׁר לִשְׁבּוֹת לֵב אֲנָשִׁים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם מְחַכִּים: כָּאן אַתָּה לְבַד. אַתָּה תּוֹלֶה תְּמוּנָה עַל הַקִּיר, מְיַשֵּׁר מַרְבָד, מַקְשִׁיב לִצְעָדִים, חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה אֻמְלָל, זוֹכֵר מִיָּד שֶׁאֵין זֶה גּוֹרָל מְיֻחָד לְךָ. אֲבָל קוֹרֵעַ מִכְתָּב לִגְּזָרִים, נִזְהַר. כָּאן אַתָּה בִּרְשׁוּתְךָ לְגַמְרֵי: שְׁפֹט אֶת עַצְמְךָ, אִם הֶכְרֵחַ הוּא, אַךְ זְכֹר: גַּם זֶה אֵינוֹ הָעִקָּר.
גדול הוא האומץ לחכות מן האומץ לשפוך את הלב. ויעקב היה אמיץ ביותר. הוא לא שפך את הלב בפני לבן, לא בפני נשותיו ואף לא בפני אלוהיו. הוא מחכה. לא באומללות, לא בהתבכיינות, לא בקנטרנות אפילו לא בתפילה. מחכה לזמן המתאים, מחכה שיגיע הרגע. אני באופן אישי לא אוהבת להמתין. מאד אוהבת לשפוך את הלב, אני גם אוהבת להקשיב לאחרים השופכים את ליבם. תמיד חשבתי שזו הדרך הנכונה להתקרבות, גם בתוך זוגיות. לדבר, לשתף, להסביר, לשאול, לרצות שיבינו אותי. תמיד דרשתי גם מבני שיחי להיות כאלה והשתיקה התפרשה כהתעלמות או חוסר אכפתיות. אך יחד עם ה"קתרזיס" של שפיכת הלב מגיעים גם האימפולסיביות, המילים הקשות, הפגיעה באחר. והנה מגיעה הפרשה והשיר של נתן זך ומראים לי זווית אחרת. מראים לי כוח אחר, את כוחה של ההמתנה: לחכות רגע לפני ששופכים את כל הקושי. לאו דווקא לחפש אשמים מבחוץ, רחמים מבחוץ, אהדה מבחוץ. להמתין. זה להסכים לקבל את הנמצא, להיות במתרחש, ולהיות בטוב. למצוא את הכוח לעבוד, למצוא את היצירתיות בעשיה, להחזיק מעמד בזמן שקשה, להמתין לתשובה פנימית שתגיע. היכולת להמתין היא יכולת מופלאה. יכולת של קבלה והסכמה. המתנה היא היכולת לבחור בשקט במקום בסערה, באמת במקום בשקר, בכוח במקום בחולשה. גדול הוא האומץ לחכות, מי ייתן ונזכה להמתין בסבלנות לתשובתו של הלב. שבת שלום