הפרשה האחרונה בספר בראשית, פרשת מותו של יעקב במצרים. בפרשה זו נפרד יעקב ממשפחתו ומהחיים, מוסר מסר אישי לכל אחד מבניו לגבי עתידו, מבקש מהם להחזירו לארץ אבותיו להיקבר במערת המכפלה, (אולי זו דרכו להחזיר את בני משפחתו לארץ ישראל) ונקבר בטקס רב רושם.
הפרשה נקראת "ויחי" ומספרת על מותו של יעקב. למה נותנים כותרת של חיים לפרק הסיכום בחייו של אחרון אבותינו, העוסק בפרידה, בהלוויה, בקבורה? שם הפרשה מלמד אותנו מה נשאר אחרי שאדם הולך לעולמו. חייו של יעקב חשובים ממותו, זכרו חשוב ממותו, מעשיו, ילדיו, המשכו, חשובים ממותו. יעקב אכן מת, ואף הובא לקבורה בלוויה עצומה ורבת משתתפים, אך חייו והמשכם חשובים יותר. ואני נזכרת בסבתי האהובה, סבתא אסתר שלי. הגיעה עם ארבעת ילדיה לארץ ישראל לאחר מות בעלה בהולנד (" הנה אנכי מת והיה אלוהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם"). השתקעה פה, גידלה שבט לתפארת המונה מעל 90 נפש ולפני 9 שנים "נאספה אל עמה". סבתא שלי מתה אבל חיה גם היום. חייה, מעשיה, נתינתה, אהבתה, לא גוועו עם לכתה. ברכתה אלינו, צאצאיה, עדיין חיה בליבנו ומשפיעה על מעשינו. כמוה גם אותם אנשי ציבור שנפרדו מאיתנו לאחרונה: הזמר אריק אינשטיין, התעשיין דב לאוטמן, השחקן ספי ריבלין, הסופרת אסתר שטרייט-וורצל. כל אחד מהם תרם לנו, לציבור, לעם, בחייו ובמעשיו, נגע בנו בדרכו המיוחדת, השאיר אחריו מורשת, צוואה, ברכה, זיכרון בלב הקרובים וגם בלב הרחוקים כצידה להמשך הדרך.
ספר בראשית מסתיים ואיתו מסתיימת לה תקופה, תקופת האבות והאמהות. דמויות מופת שממשיכות ללמד אותנו על עצמנו גם אחרי אלפי שנים. ספר שמות מתחיל ואיתו מתחילה לה תקופה, תקופת העבדות, בה נשקיע את עצמנו בעבודה קשה. בהתחלה לעצמנו ואח"כ לשַרינו ולפרעוננו. אנחנו ממשיכים במסע, נושאים איתנו את הצידה שהורישו לנו אמהותינו ואבותינו, הולכים בכיוון שהראו לנו, נעזרים במתנה שקיבלנו, מתנחמים בזיכרון המחמם בימי הקור. ממשיכים במסע ומדי פעם עוצרים ואומרים תודה.
מוקדש לזכר סבתי האהובה, אסתר (סופיה) דה-לוי ז"ל, שנפטרה בכ' בטבת תשס"ה