top of page

פרשת ויגש - מארחת את הילה פיאלקוב

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. השבוע אנו קוראים את פרשת ויגש, פרשת האיחוד המשפחתי המרגש, פרשה המתחילה בשיחת אחים. אני שמחה לארח בפרשה זו את אחותי האהובה, האחת והיחידה, הילה. הילה היא מורה ליוגה נשית ובעלת סטודיו ליוגה בכפר יונה. הרי לפניכם, פרשת השבוע של הילה פיאלקוב: הסיפור על יוסף ואחיו מזכיר לי תמיד סיפור מילדותי בשנות השבעים של המאה הקודמת הגיעה לארץ עלייה גדולה מרוסיה, שאז עוד נקראה ברית המועצות. לכיתה שלי, בבית הספר היסודי, הגיע יוסף. עולה חדש שבורך במראה סלבי: בהיר עור וכחול עיניים, חיוך רחב, פה מלא מרגליות שפרצו החוצה במבטא רוסי מתגלגל. יוסף הרוסי היה ילד חביב ונבון שאהב להביע את דעתו רק מה, הוא גמגם. יוסף , שונה וזר בבית ספר "ידלין" המלא בצברים עוקצניים וחדי לשון, הפך מיד לשק החבטות של החבר'ה. הוא היה מנומס- הם חצופים, העברית המגומגמת בפיו הייתה גבוהה- הם שלטו בסלנג המקומי. כמו יוסף התנ"כי, גם יוסף שלנו עבר התעללות קשה בבית הספר. שלושים שנה לאחר מכן, בית הספר ארגן פגישת מחזור. הגיעו החבר'ה המקובלים, מלכי ומלכות הכיתה. לרובם כרס מטופחת, שיער מקליש, עיניים עייפות, רק הדיבור החצוף נשאר. גם יוסף הגיע, גבוה מכולם, משכמו ומעלה, אותו חיוך רחב, אותן עיניים צוחקות, התואר דוקטור מקדים את שמו, השפה הגבוהה נשארה, רק הגמגום נעלם. סיפורו של יוסף, הוא הסיפור הקלאסי של נקמת החנונים. ילדים שונים, מיוחדים, נבדלים, ילדים שלא מצליחים להשתייך, להיות כמו כולם, מעצבנים את החבר'ה. להיות שונה בקבוצת השווים זה קשה ביותר, בטח בתקופת הילדות. כשאתה במיעוט אתה חוטף. אבל - להיות במיעוט מפתח חוסן, עם הזמן אתה משתנה. אולי גדלת וצברת ביטחון, אולי גילית שהייחוד שלך הוא לא דבר רע ואפשר לעשות ממנו קריירה מצליחה. אולי הלך הרוח החברתי והתרבותי השתנה ומה שפעם נחשב שוליים עכשיו הוא מיין סטרים. מחלש הפכת חזק, מנשלט לשולט ופה מגיע רגע האמת. איך תפעל? מאוד קל ליפול למתיקות הנקמה. להחזיר להם. גם יוסף התנ"כי נפל בה. בפרשה הקודמת יוסף מתנהג אל אחיו בקשיחות, מאשים אותם בריגול, מכריח אותם להביא את בנימין למצרים, מגניב לו גביע לשק ומאשים אותו בגנבה. הוא יודע כמה יהיה קשה לאחים שלו להסביר ליעקב שחזרו בלי בנימין, הוא מכיר היטב את המשפחה ויודע ללחוץ על כל הנקודות הכואבות. הפרשה הזאת מתחילה בנאומו של יהודה, שמדבר במתיקות שלא לומר בחנפנות אל השר המכובד, פונה אל הלב הרגיש שלו ומספר על האב הזקן והשבור שכבר איבד בן אחד וימות מצער אם יילקח ממנו גם השני. יוסף שבתוכו הוא עדיין הילד הפגוע שרוצה להרגיש שייכות, רוצה קרבה לאחיו למשפחתו, נשבר. וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי ... פתאום ההצגה של איש עשיר ומכובד כבר לא הייתה נחוצה והוא מתוודה בפניהם ומגלה להם מי הוא. הנקמה לא הייתה מתוקה, היא לא הביאה מרגוע. אני מדמיינת את הרגע הזה ביניהם, יהודה נואם ויוסף פתאום רואה את אחיו הגדול כמו שהוא, קצת שקרן, קצת תחמן, קצת חנפן, אולי עייף כבר מהשקר הגדול הזה שהוא נושא על כתפיו כל החיים, השקר שהרס לו את המשפחה. אולי יוסף מצליח לראות את רגשות האשמה שאוכלים אותו מתחת למילים הגבוהות. ומה שמתעורר בו זו חמלה פמלה צ'ונדרון אומרת "רק הכרות עם האפלה שבתוכנו תאפשר לנו לנכוח מול האפלה של הזולת, חמלה נעשית אמיתית כאשר אנו מכירים באנושיות המשותפת לנו" ליבה של החמלה היא קבלה: לא רחמים לא סליחה, קבלה. קודם כל של עצמי ואז של זולתי. קבלה כזאת מתאפשרת כאשר אני רואה את השני על כל המכלול שלו ומוצא נקודות הזדהות למרות השוני, למרות ההבדלים. יוסף בחר בדרך החמלה, דרך שהחזירה את המשפחה להיות יחד, דרך שהצילה אותם מהרעב הפיזי והרגשי שהיו נתונים בו מאז עזב. זוהי דרך של ריפוי, של איחוי השברים, של אחדות. מאחלת לעצמי ולכולנו שנמשיך את דרכו של יוסף ונזכור איך להשתמש בכוח שניתן לנו. כאדם, כמשפחה, כקהילה, כמדינה וכעם. שנלמד לעורר בתוכנו רגש של חמלה לעצמנו ולזולתנו, שנזכור את הדומה ולא רק את השונה, שנביא לאיחוד ולא לפילוג.

תודה הילה שהזכרת לי שכדי לקבל את הזולת אני צריכה לקבל קודם את עצמי. כדי לסלוח, כדי לשכוח, אני צריכה לחמול. לחמול קודם על עצמי. לשחרר השנאה, הכעס, הביקורת, הכאב שמשחירים את נפשי. כפי שיוסף אומר לאחיו: וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. בימים אלו שהארץ נשטפת בעוצמת רגשות של כעס, פחד, אכזבה, ואפילו שנאה, בהאשמות הדדיות וחוסר סובלנות כללית הלוואי שנמצא את הדרך פנימה לקבלה עצמית, לחמלה עצמית, לשקט, להכרת האנושיות המשותפת לנו. הלוואי ונזכה לרגע הזה: וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

שבת שלום.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page