פרשת הסליחה,הנדיבות והחוכמה.
הגענו לשיא הדרמטי של סיפור יוסף ואחיו. יוסף מגלה לאחיו מי הוא באמת. סוף סוף הוא יכול לומר להם מה שנשא בליבו ב20 השנה האחרונות. ומה הוא בוחר להגיד? אף מילה של כעס, גאווה, נקמה או רצון לפגיעה. יוסף הופך את הרגשות האלה ומביע: התרגשות, אהבה, הבנה, נחמה, קבלה ונתינה. איזה שיעור חשוב בשבילי. ויתור על הרגשות השליליים "הצודקים", הפיכתם ללב פתוח ומקבל. לא ב"כאילו" וב"נדמה לי", ב"לא נעים" ו"ככה צריך". מתוך אמת פנימית. מתוך ויתור על שימת עצמי במרכז ומתוך ראיה פתוחה ורחבה של עוצמת החיים והתהליכים המתרחשים בהם. "וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים" עכשיו אפשר לבכות, להתקרב, להתחבק, להתאחד ולצאת לדרך חדשה.
כשיהודה פונה ליוסף הוא אומר לו: " כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה ". אכן, יוסף דומה לפרעה בתפקיד, במעמד ובעמדת הכוח. אך נראה שיוסף למד עוד משהו מפרעה, הוא למד איך לתת. פרעה הנוכחי, מתגלה בפרשה כאיש של נדיבות וחסד. מלך. קריאה בפרשה מלמדת איך נראית נתינה של מלך, פרעה מציע ליוסף : "וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם, אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם,..... כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא." רעב? בצורת? קשיים כלכליים? כשהמלך רוצה הוא נותן בלי חשבון, מתוך ידיעה ברורה שהשפע לא יסתיים, יש שפע בשפע.
יוסף החכם מבין שאת השפע הזה צריך לנהל, ומפתח את שיטת ריכוזיות ההון וחיבור ההון לשלטון. את בני משפחתו רועי הצאן הוא מבודד בארץ גושן, "כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן" ושומר עליהם מפני ערבוב ופגיעה. " וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד."
אנחנו מסיימים את הפרשה וגם את חג החנוכה, באור גדול. זה הזמן להתרווח, ליהנות מהשפע הכלכלי, מהליכוד המשפחתי, מהממשל הידידותי, לפרות, לרבות ולהתעצם, להפוך לעם.