פרשת ואתחנן אותה אנו קוראים השבוע נקראת כך על פי המילה הפותחת אותה, תחינתו של משה לה' שיאפשר לו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ, תחינה שנענתה במשפט: רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. השורש ח.נ.ן מתקשר לחנינה, לבקשת מחילה, אך הוא גם קשור לחסד גדול: ילד מחונן, חוננתי בבת נפלאה. גם המילה חן מגיעה מאותו שורש: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה' בָּעֵת הַהִיא מתארת את הבקשה לרחמים ולסליחה, בקשה שהחן שלי, החסד בו חוננתי ע"י הקב"ה, ירָאֵה ויִגְבר על שיקולי הדין. בקשתו של משה לא נענתה, ולא בגלל שסר חינו. אולי כי הסתיים תפקידו, אולי כי הסתיימה תקופה, אולי כי עם ישראל בארץ ישראל זקוק להנהגה שונה. ואני נשארת עם התהיה: האם בגלל שהתקווה שלי, החלום שלי, לא מתגשמים זה מעיד על כך שאין בי חן יותר, שנמנע ממני החסד, שאני לא ראויה?איך אפשר לדעת מה החן שלי? האם החסדים שחוננתי בהם עדיין בעלי משמעות? באה פרשת ואתחנן ועונה על כך. משה, המנהיג הגדול, ממשיך להנהיג ולהעניק מחסדו אל העם גם לאחר שקיבל תשובה שלילית. בפרשה זו משה מתחיל לתת לעם סדרה של חוקים ומשפטים לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. תפקידו לא תם, הוא מצייד את העם במה שיצטרך כדי לחיות טוב, נכון ולאורך ימים בארץ. פרשת ואתחנן מזכירה לנו להתמקד בעיקר: בחן, בחסד, באפשרות שקיימת בפני עכשיו, ותמיד יש אפשרות. ולא לעצור בפני הטפל, המאכזב, החוסם את הדרך. היום, כשהסתיימה תקופת בין המייצרים, לפני טו' באב שמסמל שינוי ופתיחות, יש לנו הזדמנות לחזור אל הגרעין הטוב שנמצא בתוכנו, הגרעין שיודע את תפקידי בעולם, שיכול להמשיך לחבור אל החסד המתקיים תמיד ואל החן הטמון בכל אחד, בכל מצב, גם כשנדמה שהגענו לסוף הדרך.. בימים אלו של רגשות סוערים, מילים אלימות, פחד וחרדה, אני מתפללת שנדע לחזור לעשיה של טוב, לחמלה ולהבנה, לאיזון רגשי ומחשבתי (לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ ) ולידיעה: זכינו זכות גדולה להיכנס לארץ, להיוולד בה, לגדול בה ולגדל את ילדינו ונכדינו. שנדע לשמור עליה ועלינו לעשות טוב ולהיות בטוב. שבת שלום
top of page
bottom of page