אתחיל בוידוי קטן. כל שבוע אני קוראת את הפרשה בסקרנות מהולה במעט חרדה: על מה אכתוב השבוע? מה יעיר את ליבי, מה יעורר את הבנתי? יש פעמים בהם אני קוראת את הפרשה והרעיון מיד מתעורר, יש פעמים בהם אני צריכה להתאמץ כדי למצוא נקודת חיבור. השבוע זה לא זה ולא זה. השבוע, בעת קריאת פרשה מרגשת זו, אני לא צריכה להתאמץ למצוא רעיון ואני לא יודעת מיד מה הרעיון. השבוע ה"בעיה" שלי היא שאני צריכה להחליט במה לבחור מבין עושר הנושאים והרעיונות שהפרשה מגישה לי. האם אבחר בתחינתו של משה, האם במצוות שמע המתמקדת בהקשבה ומזהירה ממראה העיניים המבלבל, האם בשאלות הנפלאות של משה המראות את גדלותו ויחודו של אלוהי ישראל "אין עוד מלבדו" ?או ביציאת מצרים, מעמד הר סיני ועשרת הדברות, מצוות האהבה האזהרות מהשימוש בכוח, ותזכורת לעם שהוא הנבחר והנחשק. מה לבחור?
השבוע אני בוחרת בהתחלה, בתחינתו של משה, : וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.
משה, שמכיר את כוחה של התפילה, את עוצמתו של התחינה, שבמשך 40 שנה כבר ביקש והתחנן ודיבר ושכנע את אלוהים לשנות את דעתו למען העם וגם הצליח, מנסה הפעם להתחנן בעבור עצמו. תן לי עוד רגע, כדי שאוכל להשלים את מסעי, שאוכל להגיע אל יעודי, שאוכל לראות את הארץ הטובה. תחינה קורעת לב, שמוצאת מקום מוכר בליבי. כמה פעמים אנחנו מתחננים לאלוהים ומבקשים: שנה את גורלנו, תן לנו עוד אפשרות, תן לנו עוד רגע, תן לנו עוד זמן. עוד לא סיימנו: את תפקידנו, את מסענו, את אהבתנו. אנחנו רוצים עוד קצת זמן להיות עם הילד שלנו, עם האהוב שלנו, עם ההורה שלנו, עם התפקיד שלנו. אנחנו רוצים גם את הרגע הבא, הנה הוא שם ממש מנגד: המשרה שרצינו, המקום שחלמנו עליו, העתיד הטוב יותר, השלב הבא... משה המתחנן בפעם הראשונה בעבור עצמו ומקבל את התשובה: די! אל תבקש ממני עוד. גם אם זה נראה קרוב, גם אם אתה מרגיש ש"הושט היד וגע בם"- זו נקודת הסיום. פה מסתיים תפקידך. סיימת את השלב הזה במסע שלך, זהו זמן פרידה. גם בחיינו יש נקודות בהם נגמר מסע, תם פרק, משהו משמעותי משתנה. צריך להסכים להיפרד כדי שאפשר יהיה להתחיל משהו חדש, משהו שונה, משהו שהמקום הקודם לא אפשר. אלוהים אומר למשה: נתתי לך כל שהיה לי לתת. את התפקיד, את הכוח, את הסמכות, את הניסים והנפלאות. לימדתי אותך את חוקותיי ומצוותי. אתה מלאת את תפקידך, עכשיו למדם הלאה, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, העבר את הלפיד, כדי שהדור הבא יוכל למלא גם הוא את תפקידו בהצלחה. משה מקבל ומבין. המסע שלו נגמר, המסע של העם ממשיך, תפקידו לציידם בכל הדרוש להם להמשך מסעם.
נאום משה הוא סמל ומופת לנאום העברת פיקוד, הנחלת מסורת, הכנה לקראת הקרב/החיים העומדים בפתח. מה לשמור וממה להישמר, מה לעשות וממה להימנע, מה לאהוב ומה להשמיד, מה לזכור ומה להעביר הלאה לבנים ולבנות. דבריו של משה נשמעים באוזני העם אך האם גם יישארו בלבבם? האם בזמן אמת, בזמן התמודדות עם קשיי החיים והפיתויים, עם האלילים, השכנים, השפע וכל הטוב, יזכור העם את ה' אשר הוציאו מארץ מצרים? הדברים הכתובים בספרי הנביאים מספרים לנו שלא כל כך, לא תמיד. הדברים של משה רבים ושופעים, המֵיכל, העם, לא מספיק גדול כדי להכיל את הכול. אולי הדברים רבים מדי, אולי הם נאמרים מוקדם מדי, ואולי אי אפשר אף פעם להכין את עצמנו אל הבלתי צפוי.
השבוע אני מתפללת שאדע ,כמו משה, לקבל את המתרחש, את המציאות, את החיים ללא מאבק. בלי להיאחז במה שהיה (כי ההיאחזות היא המקור לכאב ולא המציאות) ושאמצא את הדרך לשנן לעצמי ולילדיי את מצוותינו, את הדברים החשובים באמת: ההקשבה, האהבה, האמונה, הצניעות וההכרה ביכולתנו. לחזור ולשנן, בבית ובחוץ, בבוקר ובערב, בדרך שנוכל לשמוע, לזכור וליישם.
שבת שלום.