פרשת האזינו מלווה אותנו בשבת בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים בין תחילת הימים הנוראים לתום הסליחות.
בזמן הכה משמעותי הזה אנחנו קוראים את שירתו של משה לעמו, שירת פרידה שמהווה סקירה היסטורית וגם נבואה לעתיד. שירה שיש בה דברי תהילה לקב"ה ודברי תוכחה לעמו. עפ"י המהר"ל שירה זו כה חשובה ומשמעותית עד כי כל יהודי צריך לדעת אותה בע"פ. אך משה לא ביקש מהעם לשנן את השירה הזו, לדבר אותה או להשתתף בה. הוא מבקש מהעם להאזין לה.
האזנה היא פעולה יותר מורכבת מדיבור. האזנה היא פעולה של קליטה, של הפניית תשומת הלב החוצה, אל הדובר, של רצון לקלוט מה הוא באמת אומר לי. בעוד שהדיבור הוא פעולה של שידור, כמו רדיו. תשומת הלב שלי היא לעצמי בלבד ואני משדר החוצה לאוזני ולאו דווקא בתשומת לב למי שנמצא מולי.
פרשת וילך מסתיימת בפסוק: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם. והאזינו נפתחת ב הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.
האזינו- מלשון איזון. הקשבה מלאה מההתחלה ועד הסוף, קבלה של כל הדברים מבלי לקפוץ באמצע, לקטוע ולהתווכח. ימימה קוראת להאזנה כזאת- קשב נקי "העיקר לפתח את הקשב הנקי, לא להשתמש בחסימה, כי אם ישנה חסימה בקשב היא נמצאת גם בהבנה ואז אין רישום הנשמע."
כלומר האזנה אמיתית, פתיחה מלאה של שתי האוזניים, הימצאות מלאה בקשב היא זו שמאפשרת הבנה, קליטה של משהו חדש. האזנה אמיתית מזמינה להשאיר את כל הדעות והידיעות שלנו מאחור, מזמינה לב פתוח לקבל את הדברים הנאמרים כהוויתם ללא פרשנות, לשמוע גם דברים קשים ולא מחמיאים בלי להצטדק ולתרץ.
אנחנו קוראים את פרשת האזינו בשבוע האחרון של הסליחות, בהזדמנות האחרונה שלנו להאזין למה שמתגלה בתוכנו. להקשיב לעצמנו באמת, לגלות היכן חטאנו במעשינו, בדיבורנו, ביחס שלנו. האזנה מלאה וישרה שתוכל להביא לסליחה ומחילה. לעצמנו על שנכנענו לעומס ופעלנו מתוך הפגיעות והתוקפנות, לאָחֵר על שעורר בתוכי את העומס מפעם, ואולי אפילו לחיים, על הניסיונות הרבים שהם מעמידים בפנינו.
הסליחה והמחילה יגיעו מתוך "הכרה לטוב הקיים בו ובך" מתוך הבנה חדשה על השיעור שהגיע לפתחי ועל יכולת שלי ללמוד אותו ולצמוח ממנו. מאחלת לנו שבת ראשונה של תשפ"א טובה וחומלת, שנמצא את מקומנו הטוב בגבולות הסגר ושנזכור שבאמת בסוף הכל בסדר.
שבת שלום.